שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כשהכסף מכתיב את צעדי האקדמיה
    הראשונים שנפגעים מקפיטליזציית האקדמיה הם המורים מן החוץ והסטודנטים, שהולכים ונתפסים כ"לקוחות" הצורכים מוצר ששמו ידע, במקום לראותם כשותפים לסיעור מוחות. שיעור במכללה החברתית כלכלית

    בשבוע שעבר ציינו ברחבי העולם את שבוע זכויות האדם, במלאת 61 שנים להכרזת האו"ם בעניין. אין ספק שלמרות הדיכוי ההולך וגובר בעולם כולו, חלה במהלך השנים גם התקדמות רבה במודעות לזכויות האדם ובמאבק להגנתן.

     

    עם זאת, ובשל בסיסה הליברלי של ההכרזה המקדש את חופש הקניין, עדים אנו תדיר לפגיעה בזכויות רבות, בעיקר של עובדים. "מדוע כל פעם שאני מבקש ידיים עובדות אני מקבל איתן בן אדם?", התלונן הנרי פורד. הקפיטליזם - בנוסחו הניאו-ליברלי, ניאו-שמרני או אפילו סוציאל-דמוקרטי – אינו יכול להתייחס לאדם אלא כאל מכשיר או סחורה הנסחרת בשוק למען רווח המעסיק הנוהג בעובדיו כ"זוג ידיים" ותו לא, דהיינו, ככלי חסר צרכים, מאווים וקשיים אנושיים.

     

    האדם על-פי משנת זכויות האדם היום, כדברי מרקס ב"לשאלת היהודים", אינו מאפשר התייחסות לאדם כאל יצור שלם וכאל מטרה בפני עצמה אלא מוביל, שלא במזיד, לראיית האדם כאמצעי בשירות אחרים - בראש וראשונה מעסיקיו. בקצרה, ההתייחסות לאדם כאל מטרה בפני עצמה, איננה יכולה לרקום עור וגידים ולהתממש במערכת שמטרתה רווח ותועלת.

     

    ההבדל בין הנוסח הניאו-ליברלי של הקפיטליזם לבין נוסחו הסוציאל-דמוקרטי, אם כך, הוא הבדל כמותי בעיקרו, קרי, עד כמה מוכן המנגנון הכלכלי-פוליטי של המדינה להתחשב בצרכי וזכויות האדם העובד ולהגביל את בעלי ההון והעסקים למען זכויות אלה; בעוד שהנוסח הניאו-ליברלי (למשל של רוברט נוזיק) והניאו-שמרני (פרידריך האייק ומילטון פרידמן) מתנגדים לכל הגבלה, הנוסח הסוציאל-דמוקרטי מקבל הגבלות מסוימות.

     

    "רווח ותועלת" חודרים לארגונים

    בימינו אנו הולכים ומשתלטים הגיונות הקפיטליזם הנ"ל על כל מערכות חיינו: בריאות, רווחה, תרבות, חינוך וכד'. כפי שהבהיר יפה ג'וזף שטיגליץ (חתן פרס נובל לכלכלה ולשעבר מבכירי הבנק העולמי) בספרו "אי נחת בגלובליזציה" (2005), שיקולי הרווח והתועלת חודרים בעוצמה לארגונים, מוסדות ומערכות האמורים לפעול על-פי שיקולים אחרים לחלוטין. וכך גם קורה באקדמיה הישראלית, בה שיקולים כלכליים של רווח ותועלת הולכים ודוחקים לפינה שיקולים אקדמיים ואינטלקטואליים של השכלה, העשרה, הרחבת אופקים ומחשבה ביקורתית.

     

    מן הראוי להדגיש כי יותר מאשר בחירה או יוזמה עצמית של מוסדות האקדמיה הציבוריים עצמם, שיקולי הכלכלה הקפיטליסטית הפכו לקוד המוביל כתוצאה מקיצוצים חוזרים ונשנים בתקציבי ההשכלה הגבוהה על-ידי ממשלות ישראל לדורותיהן. הראשונים שנפגעים מקפיטליזציית האקדמיה הם הסטודנטים ההולכים ונתפסים כ"לקוחות" הצורכים מוצר ששמו ידע תחת ראייתם כשותפים לסיעור מוחות, והמורים מן החוץ (ממחי"ם), בהם אתרכז להלן כנציגם במועצת ארגוני הסגל האקדמי במכללות הציבוריות בישראל.

     

    במידה הולכת וגדלה נסמכת האקדמיה הישראלית ואף תלויה בממחי"ם. על-פי נתוני ות"ת (ועדת תכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה), במכללות, בהן לומדים כיום כ- 63% מכלל הסטודנטים, מהווים הממחי"ם יותר מ- 80% מכוח המרצים ובסך הכל מלמדים למעלה מ- 60% משעות ההוראה הכוללות. מורים אלה מועסקים בחוזים אישיים וללא זכויות סוציאליות (קופות גמל, למשל) או זכויות אקדמיות (זכאות לשנת שבתון, תקציבי מחקר, מימון השתתפות בכנסים, ועוד), ושכרם משולם לפי שעות ההוראה בפועל, המשתנות לפי צרכיו של כל מוסד ומוסד, חוג וחוג.

     

    מעבר לאי-הצדק המאפיין את תנאי ההעסקה הללו כשלעצמם המתייחסים לממ"ח כאמצעי גרידא, הרי שיש להם גם מספר השלכות חמורות. ראשית, מאחר ששכרם משולם עפ"י שעות הוראה בפועל, ובחודשי הקיץ רוב רובם של הממחי"ם לא מלמדים כלל, הרי שבמהלך חופשת הקיץ (כארבעה חודשים) הם נאלצים לחפש עבודה חלופית, לחתום אבטלה בלשכת התעסוקה (מי שבכלל זכאי) או לסבול חרפת אי הכנסה.

     

    שנית, רבים מן הממחי"ם מלמדים מספר נמוך של שעות ואך בקושי מתפרנסים - רק מתי מעט "בני מזל" הם אלו המלמדים במהלך שנת הלימודים כולה, מספר שעות סביר ובחודשי הקיץ גם כן.

     

    שלישית, הקושי המרכזי נוגע לאי הוודאות וחוסר הביטחון התעסוקתי: עם סיומו של כל סמסטר, אין ממ"ח היכול להיות בטוח בהמשך דרכו במכללה זו או אחרת - האם ייחתם עמו חוזה חדש או לאו, מה יהיה היקף משרתו (אם בכלל), האם יקודם למשרה תקנית, האם יוכל ללמד קורסים במקומות בהם טרם לימד, ועוד. בקצרה, חיי הממ"ח מצויים תדיר על גבול דק שבין העסקה מלאה לאבטלה גמורה, עם חוסר יכולת מוחלט לשלוט בגורלו זה.

     

    חופש אקדמי? לא אצל מורים מן החוץ

    הקיצוצים שערכו ממשלות ישראל בעשורים האחרונים במערכת ההשכלה הגבוהה הפכו את תנאי עבודתו של הממ"ח לרעועים אף יותר. עקב קיצוצים אלה, נאלצים מוסדות ההשכלה הגבוהה להגדיל תדיר את מספר מינימום הנרשמים הנדרש לפתיחתם של קורסי בחירה. במילים אחרות, תחת צרכים אקדמיים, אינטלקטואליים ומחקריים הופכים השיקולים הכלכליים-רווחיים להיות המובילים והקובעים מה ילמדו תלמידי המכללות ואף האוניברסיטאות. והתוצאה - קורסי בחירה רבים אינם נפתחים וממחי"ם רבים מספור מאבדים שעות הוראה ועמן את מטה לחמם.

     

    במכללות, המופלות לרעה דרך קבע על ידי המועצה להשכלה גבוהה וות"ת, מצבם של הממחי"ם החמיר שבעתיים בשנים האחרונות, במיוחד בשנה האחרונה עקב המשבר הכלכלי והעלאה נוספת של מספר המינימום הנדרש לפתיחת קורסים. במכללות מסוימות (בביה"ס לפוליטיקה וחברה של מכללת ת"א-יפו, למשל) קוצצו כל קורסי הבחירה משלוש שעות שבועיות לשעתיים, כדי למנוע פיטורים המוניים של מרצים ופגיעה בהעשרת הסטודנטים.

     

    בנסיבות כאלה, בהן פרנסת הממחי"ם תלויה לחלוטין במספר הנרשמים, וכאשר סטודנטים רבים (תוצר מערכת חינוך ותרבות המעודדות רווח תחת סקרנות וציונים תחת השכלה) מחפשים קורסים קלילים, אין פלא שהממחי"ם נקלעים לדילמה בין פרנסה לשמירת רמה, בין הצורך ללמד כמה שיותר שעות, שמשמעו "פיתוי" סטודנטים רבים להירשם, לבין הרצון לעמוד בסטנדרטים אקדמיים ראויים. אינני יודע כמה מאיתנו, הממחי"ם, בוחרים בפרנסה על חשבון רמה וכמה מעדיפים רמה העלולה לפגוע בפרנסה – עצם הדילמה היא הבעיה, לא הבחירה הנעשית על ידי ממ"ח זה או אחר.

     

    דילמה נוספת בפניה עומדים אנשי אקדמיה בכלל, אך הממחי"ם במיוחד, נוגעת לחופש האקדמי. מחד, מבקש כל מורה ראוי לנצל כיאות את חירותו האקדמית ולהעביר ביקורת גם על "פרות קדושות" למיניהן, לרבות אלו הרועות באחו הישראלי. מאידך, חוזיהם של הממחי"ם, המאפשרים פיטורים מיידיים ללא כל פיצוי הולם, אם בכלל, מונעים למעשה ממורים אלה את החירות האמיתית להעביר ביקורות שכאלה מתוך חשש פן יבולע להם.

     

    כפי שראינו במהלך השנים, לא פעם הועלו דרישות להשתיק ואף לפטר מרצים בשל התבטאויות שלא היו נוחות לסטודנטים, קולגות או אנשי ממסד כאלו או אחרים. רק לאחרונה הואשמו מרצים באוניברסיטת תל-אביב בהשמעת "עמדות שמאלניות מדי", ואת ד"ר ניב גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון דרשו לפטר בשל קריאתו להחרים את ישראל כמדינת אפרטהייד.

     

    מה שעד כה מנע פגיעה אנושה בזכויותיהם של מרצים אלה "להיות חצופים" היתה בעיקר עובדת היותם מרצים בתקן, מה שלא אמור בממחי"ם החשופים מפאת כך לסכנות יתר. אין פלא, אם כך, בעובדה שעד כה נמנעו הממחי"ם מלהרים קולם נגד תנאי העסקתם, ניצולם המחפיר והשימוש בהם כאמצעי זול, לא מאורגן וחסר כוח למען

     ובשם המולך - כסף!

     

    הסקירה הקצרה שלעיל מוכיחה כי הממחי"ם מהווים כיום את "המעמד הכללי" של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, בעיקר כאשר מדובר במכללות הציבוריות. כוונתי בביטוי זה, כמיטב המסורת ההגליאנית-מרקסיסטית, היא לכך שהאינטרס הצר לכאורה של הממחי"ם תואם לא רק את דרישות הצדק אלא גם את האינטרס האמיתי של המערכת האקדמית (ואף של החברה) כולה, דהיינו, את ההכרח בעיצובה של מערכת השכלה ראויה לשמה - כזו הנאמנה לרמת הוראה ומחקר גבוהה, השומרת בקנאות על החופש האקדמי של חבריה ועל תנאי העסקתם, והמאפשרת בכך שיח דמוקרטי, פתוח, ביקורתי ומעשיר בו מעורבים מרצים, סטודנטים וכל הלוקח חלק ממשי בחיי הקמפוס. מעל לכל, האינטרס היסודי של הממחי"ם כמעמד בזעיר אנפין ושל כלל המערכת הינו זהה, והוא ביטול המעמד הזה לחלוטין.

     

    הכותב ד"ר עופר כסיף - מרצה בחוג למדע המדינה של מכללת עמק יזרעאל ובחוג למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר; משמש כיו"ר ארגון המורים מן החוץ במועצת ארגוני הסגל במכללות ובאקדמיות הציבוריות.

     


     

    • המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. המדור מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
    • לכל השיעורים לחצו כאן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים