שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא לנצח את המדינה
    "מדי פעם אנחנו בציבור הציוני-דתי בוחרים להתנגש בקיר הזה שנקרא מדינה ואז אנחנו מתעוררים עם אף שבור ופרצוף מופתע". ח"כ אורי אורבך עם לקחים מההתלקחות

    חבורה של רבנים מכובדים עסקה ביום החולף בכיבוי הלהבות שבערו בשדה המשתרע בין הר ברכה למגדלי אקירוב. שריפה, אחים, שריפה. מוקדם עדיין לדעת אם הפשרה המוצעת על ידי רבני ישיבות ההסדר תעלה יפה. אהוד ברק צריך להחליט עכשיו, בהתאם למזגו הזועף, אם יסתפק בהסכמה של הרב מלמד להתנגד להפגנות בצבא. הוא מצוי הרי במצב רוח לוחמני וקדורני גם בעניין ההקפאה וגם מול ישיבות ההסדר. אחרי שמוטט עלינו בקמפ-דיוויד את האזור ואחרי שהקריס את מפלגת העבודה, הוא ניגש באותה רגל גסה לערער שותפויות והבנות ישנות בין דתיים לחילונים. ומאחורי גבו הרחב מסתתר ראש הממשלה נתניהו, זה שקיבל רבבות קולות סרוגי-כיפה ועכשיו הוא מתעדכן בעיקר מהעיתונים מה קורה שם עם הדתיים האלה, עם ההסדר-שמסדר הזה.

     

    אבל נעשה את מלאכתנו קלה ורמייה אם לא נפיק את הלקחים שלנו עצמנו. הלקח הראשון מההתלקחות הוא שאין טעם לנסות לנצח את המדינה. המדינה, באמצעות שריה ויועציה, שואבת את כוחה מהצבעתם של ההמונים. מדי פעם אנחנו בציבור הציוני-דתי בוחרים להתנגש בקיר הזה שנקרא מדינה ואז אנחנו מתעוררים עם אף שבור ופרצוף מופתע. הרבנים הוותיקים של ישיבות ההסדר נמנעו בתבונה כל השנים מהתנגשות חזיתית שכזו.

     

    למה לנצח את המדינה אם אפשר להצטרף אליה ולהשתתף בניווטה בדרכי שלום ושותפות? כל השנים הם העדיפו בחוכמתם לצעוד עם המדינה יד ביד ולהקים כך עשרות ישיבות הסדר, גם בהר ברכה ובערד, בקריית שמונה ובאילת. כך הוקמו יישובים וקיבוצים, מוסדות חינוך וגרעינים. עם המדינה, לא נגדה.

     

    לקח שני חשוב קשור לנקודה נוספת שאנחנו, ביהירות של הכי טובים ושל יודעי-כל, לא לוקחים בחשבון. ההמונים השקטים ממש לא מתלהבים מגילויי סרבנות ובעיקר סולדים מקריאות לסרבנות הקרובות להמרדה יותר משהן קרובות להתחבטויות מצפוניות.

     

    "העולם כולו נגדנו"

    כן, יש המוני חילונים, מסורתיים ואפילו דתיים שלא רוצים לשקוע בתוך המצב-רוח הקדורני והלעומתי של "העולם כולו נגדנו". הדיכאון-שאחרי-עקירה שלנו הוא מובן ואפילו מוצדק, אבל הוא לא יכול להחליף את תוכנית הפעולה, את האופטימיות ואת הרצון לבנות פה ביחד מדינה שחיה בשלום עם יהדותה. לא מדינה ששואלת כל יום מה ההלכה, אלא בוחנת איזה יהודים אנחנו.

     

    אנחנו, כלומר רבים מאוד מאיתנו, רוצים להיות המדינה ולא להיות פלאנגות או קבוצה ששוחרת כל הזמן תקריות גבול בין המדינה לבין המיגזר. הרוב הגדול והשקט של הציבור בישראל, וגם של הציבור הדתי, אוהב את צה"ל שלו ואת ישראל שלו ולא רוצה לראות אותם נכנעים, לא לאויביו מבחוץ ולא לאוהביו מבית.

     

    ועוד לקח מהשבוע האחרון: רק שורו הביטו וראו את המושג והמותג הזה "ישיבות הסדר" ומה קרה לו בתוך שבוע ימים. אתמול עוד היה מופת להשתלבות ולאיכפתיות ולאהדה והנה, בהינף שלט של כמה חיילים הוא כבר במוקד של מחלוקת. אויביו הרדומים של המפעל מתעוררים עליו לכלותו.

     

    בשביל מה? כדי להפחיד את הצבא ואת

    שאר האזרחים שהחיילים שלנו הם על תנאי? כדי להודיע בשער בת-רבים ש"אם רק תעזו לגעת... ואם תתנו פקודה... בעליל..." וכבר אנחנו מתנשפים ורושפים ומאיימים והופכים את עצמנו לא לאגף האידיאליסטי של הציונות המגשימה, אלא לאגף הפרוע והמפחיד של המדינה. האם נציל כך רבע מאחז בשומרון? האם זה שווה?

     

    הרבנים שהתכנסו אתמול בראשות הרב חיים דרוקמן גילו אחריות עליונה. הם החלו בעדינות לפרק את המוקש הזה של הפגנת הסרבנות, ועתה שר הביטחון ברק צריך להשלים את המלאכה. גם הרב אליעזר מלמד, שבשלו הסער הזה, הוכיח במפגש הזה ולקראתו מידות טובות של ענווה והתחשבות ונשיאה בעול עם חברו. הרי כל החוכמה היא להוביל את המדינה ביחד עם שותפינו האחרים ולא לכלוא את עצמנו בפינה של פולמוסנות ושל צדק מוחלט.

     

    אם רק הייתי בטוח שבמשרד הביטחון יושב שותף למחשבות האלה על רקמה אנושית אחת, הייתי הרבה יותר רגוע. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גבי מנשה
    ח"כ אורי אורבך
    צילום: גבי מנשה
    כנס רבני ההסדר במרכז שפירא
    מומלצים