שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נכשלה? בהחלט לא. קופנהגן עשתה היסטוריה
    כינו אותה כישלון; השתמשו גם במלים בוטות יותר. אך האם באמת ראוי שוועידת קופנהגן תיזכר כאירוע מביש? ציפו שתהיה נקודת מפנה; זה לא קרה. אבל אלה העובדות: קופנהגן שמה את ההתחממות הגלובלית במרכז שולחנם של מנהיגים, רתמה לנושא שחקנים שלא היו עד כה בזירה והפקידה המחאה שמנה למען העתיד. לא רע בשביל שבועיים של דיונים

    "כישלון" היא רק אחת המלים שהושמעו או נכתבו בהקשר של ועידת קופנהגן, מאז שננעלה במוצאי שבת עם הסכמה דלה ובלתי מחייבת. היו גם מלים קשות יותר, ולא רק מפיו של הנציג הסודני שהשווה את ההסכמה שהושגה בדנמרק לשואה. ג'ון שובן, מנכ"ל גרינפיס UK למשל, אמר שקופנהגן היא זירת רצח ושהאשמים נמלטים ממנה לשדה התעופה.

     

    האם באמת ראוי שהוועידה הזו תירשם מעל דפי ההיסטוריה כאירוע מביש ומביך? האם יש מקום לאכזבה כה עמוקה, ובאמת ניתן היה לצפות ששבועיים של דיונים בפורום ענק ורווי אינטרסים מנוגדים יניב משהו טוב יותר ממה שהושג?

     

    נאור ירושלמי, מנכ"ל "חיים וסביבה" - ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל, עמד בראש משלחת הארגונים הישראלים לוועידה. הוא דווקא סבור שבקופנהגן נעשה צעד משמעותי קדימה. "אין דרך חזרה אחרי קופנהגן", הוא אומר. "את העולם לא הצלנו, גם לא אחרי שנתיים של הכנות ושבועיים של דיונים מרתוניים, אבל אם סוגיית התחממות כדור הארץ הייתה עד כה 'על המדף' עבור כמה מנהיגים בעולם, היא עכשיו במרכז השולחן". 

     

    ההבטחה של קופנהגן

    מאז ועידת באלי ב-2007, תלה העולם תקווה שבקופנהגן תירשם נקודת המפנה במאבק העולמי בשינוי האקלים. הציפיה הייתה שהאיום יהיה כה מוחשי וברור, ושדעת הקהל תהיה בשלה, כדי שניתן יהיה לרתום את העולם כולו למהלך חסר תקדים: אמנה בינלאומית שתחייב את כל המדינות - עשירות ועשירות פחות - להגביל את פליטות גזי החממה שלהן. 

     


     

    המסגרת המחייבת היחידה שקיימת כיום לשם כך היא פרוטוקול קיוטו. אך בקיוטו נחתם הסכם שכולל רק 37 מדינות, ללא כלכלות צומחות ופולטות כמו של סין והודו, וללא ארצות הברית שמעולם לא אישררה את האמנה. גם הדרישות שהוצבו אז היו מינימליות - הפחתה של אחוזים בודדים בהיקף הפליטות, וממילא לא גובש שום מנגנון אכיפה ופיקוח, וברור שמדינות רבות לא עמדו ביעדים.

     

    מה אפשר היה להשיג?

    פרוטוקול קיוטו יפקע ב-2012 והעולם קיווה שבקופנהגן ייחתם ההסכם הבא, שהיה שאפתני ומקיף לעין ערוך. 

     

    ההסכם הזה אמור היה לכלול התחייבות של מדינות על יעדי הפחתה קשיחים ושאפתניים של 50 אחוז מהפליטות העולמיות, או 80 אחוז מהמדינות המפותחות. הוא אמור היה להגדיר את השנה בה פליטת גזי החממה תגיע לשיא, ואחריו יחל ריכוז ה-CO2 באטמוספירה לרדת.

     

    הוא אמור היה להכניס את כל המהלכים לתוך לוחות זמנים לטווח הקצר (2020) והארוך (2050), כדי שהטמפרטורה העולמית לא תתחמם ביותר ממעלה וחצי - 2 מעלות לכל היותר עד סוף המאה הנוכחית.

     

    ההסכם החדש אמור היה לכלול גם מנגנון פיקוח ואכיפה ראוי לשמו, כדי שההתחייבות של המדינות תהיה אמינה וישימה, וכדי שניתן יהיה להטיל סנקציות על מי שאינו עומד ביעדים.

     

    ההסכם אמור היה לכלול מעבר של כסף מהמדינות המתועשות העשירות למדינות המתפתחות והעניות, כדי שיוכלו להסתגל לשינויי האקלים, להערך לעידן מופחת פליטות ולרכוש טכנולוגיה נקיה יותר. דובר על כסף לטווח הקצר (2010-2012) ולטווח הארוך (2020).

     

    מה הושג: הצהרה בלתי מחייבת

    זה לא קרה. מה שהושג היה הסכמה רפה בין ארצות הברית לארבע מדינות מפתח (סין, הודו, ברזיל ודרום אפריקה), שכל אחת תפעל כפי יכולתה להפחית פליטות גזי חממה, ותדווח על פעולותיה באופן שקוף לאחרות.

     

    אף מדינה אינה מחוייבת ליעדים כמותיים כלשהם, וגם לא מחוייבת לעמוד בדיעבד ביעדים שעליהם הצהירה. בלי יעדים מספריים ובלי התחייבות - לא פלא שהוועידה התייחסה ל"דיל הלילי" שגיבש נשיא ארצות הברית כ"הסכמה" ולא "הסכם", ולא פלא שלא אימצה אותה בחום אלא רק הכירה בה. המלים הרפות במקרה הזה אינן מעורפלות אלא מעידות על ההסתייגות הרבה ממה שהושג.

     

    אך גם אם נאמין שנציגי המדינות וראשי המשלחות השונות באו לקופנהגן מלאי כוונות טובות ועם ידיים נקיות, וגם "נקנה" את הנאומים מלאי החזון של המנהיגים מעל הבמה, כנראה שהיה קצת נאיבי לצפות שבקופנהגן ייחתם הסכם מחייב. חלק גדול מהמשלחות באו מצויידות בעמדות ברורות, או כבולות בפוליטיקה פנימית ולחצים כלכליים. אחרים באו עם כוונה ברורה למנוע כל מהלך מחייב.

     

    מה בכל זאת הושג 

    ובכל זאת, אי אפשר להתכחש לעובדות: אחרי שנים שבהן הממשל האמריקני, בתמיכה גלויה של אילי הנפט, גרר רגליים ונמנע מלנקוט פעולות של ממש במאבק בשינוי האקלים, בקופנהגן קשרה עצמה ארצות הברית, לראשונה, למהלך של הפחתת פליטות גזי חממה. היא לא מחוייבת לכלום, אבל קשה לדמיין מנהיג אמריקני שיסוג בו כעת מהמעט שהובטח.

     

    יתרה מזאת: לראשונה נרתמה גם סין למטרה. העולם מכיר אמנם בצורך שלה לצמוח ולהעלות את רמת החיים של תושביה, אך היא לא יכולה עוד להסתתר מאחורי ההגדרה של מדינה מתפתחת, ולא יכולה עוד לטעון שהיא אינה חלק מהבעיה וגם לא חלק מהפיתרון. גם היא אינה מחוייבת לכלום אבל גם הסינים יודעים שאם הם רוצים לשמר את המעמד הרם שהגיעו אליו - פנים אל פנים מול ארצות הברית ואירופה - הם לא יכולים לשגת בהם מהבטחתם.

     

    בקופנהגן גם שמו כסף על השולחן; לא מעט כסף. 30 מיליארד דולר בשלוש השנים הקרובות למדינות העניות, והבטחה לגייס 100 מיליארד בשנה למדינות המתפתחות עד 2020. נדמה שמעולם לא הופקדה המחאה כה גדולה עבור עתיד העולם.

     

    האינדקס הירוק

    ילדים ירוקים

    ילדים ירוקים

    מתנה ירוקה

    מתנה ירוקה

    טיפוח אורגני

    טיפוח אורגני

    משלוחים אורגניים

    משלוחים אורגניים

    תיירות אקולוגית

    תיירות אקולוגית

    גינה אורגנית

    גינה אורגנית

    "נכון שזו הייתה ועידת המתוסכלים, כי כולם יצאו בלי מה שרצו, אבל אי אפשר למחוק את מה שקרה בקופנהגן בשבועיים האחרונים. זה היה אירוע מכונן, שזה לבולטות עצומה בתקשורת העולמית, וכנראה כגודל הציפיה כך גודל האכזבה. שהרי עורכי העיתונים הקדישו לעניין את העמודים הראשונים שלהם, וכשלא קיבלו את תמונת הסיום המחוייכת שרצו, המלה 'כישלון' היא הראשונה שעלה לראש", אומר ירושלמי.

     

    "אבל בקופנהגן המדינות הסכימו על המטרה, גם אם לא על הדרך, וזה כבר שינוי ראוי לציון", מוסיף ירושלמי. "חוץ מזה, במשך שבועיים ישבו זה לצד זה נציגים ממדינות עשירות ונציגים ממדינות עניות מאוד, חזקים לצד חלשים, וקיבלו החלטות משותפות כשווים בין שווים. זה לא מובן מאליו".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא הכל אבוד. גלובוס קפוא מחוץ לאולם הוועידה
    צילום: רויטרס
    הממשל האמריקני מחוייב. אובמה נואם
    צילום: רויטרס
    הסינים חלק מהבעיה והפיתרון. ראשי ממשלות סין ודנמרק
    צילום: AFP
    מומלצים