פחות 4 קילו בשבוע, קילו לכל חודש שהיינו יחד
אפשר לנתח את הסיבה הלא מקרית לכך שהפרידה הביאה אותי לכדי דיכוי רעב מוחלט. המסעדות האינסופיות, המנות הבלתי נשכחות שטעמנו מאותו מזלג. כבר כמה ימים שאין טעם לכלום
יום הולדת 28. זכיתי להשיל ארבעה קילו בשבוע בלי מאמץ. אני לא בולמית, לא אנורקטית. אני בחורה נאה, ואני אוהבת כל כך לאכול. כן, אני מעידה על עצמי. עכשיו שכבר אין מי שיעיד עלי. אני כזו עם נוכחות. 58 קילו לפני שבוע, 54 קילו היום. ארבעה קילו פחות, אחרי ארבעה חודשים יחד. קילו לכל חודש.
איך אשיב לעצמי את תל אביב?
אפשר לנתח את הסיבה הלא כל כך מקרית לכך שהפרידה הביאה אותי לכדי דיכוי רעב מוחלט. המסעדות האינסופיות, המנות הבלתי נשכחות שטעמנו מאותו מזלג, הכניסה למסעדה האיטלקית מרחוב אלנבי מצמררת אותי, חציית הכביש לבר הקבוע קורעת את ליבי, איך אעבור בלי יד, איך אלבש גרביוני תחרה ומגפיים ואלך בשדרה, איך אחזור הביתה בלי לעצור בעוד מקום חדש שרושפלד פתח רק כדי להתרשם ואשאר לכל הלילה, איך אקח ילדים של מישהו אחר לטיול עם הכלבה שלי או לשעת סיפור במוזיאון, איך אלך לעוד פתיחה של תערוכה חדשה בגלריה בדרום העיר, איך אשיב לעצמי את תל אביב?
התמונות במחשב הנייד שלי מאיימות על כרטיס הזיכרון
צלצול הטלפון של קולגה מזכיר לי את השעון המעורר שצילצל בשעות לא שעות, עבור מי שצריך להעמיד פני ישן בביתו. אז אני שבה אל יומני מסע השכנוע הפנימי שנכתבים אצלי כל דקה: את חזקה. כבר התגרשת בעבר. פירקת שש שנות זוגיות כמו כלום, מה זה בשבילך ארבעה חודשים.
התמונות במחשב הנייד שלי מאיימות על כרטיס הזיכרון. איך עשינו הכל בארבעה חודשים? באמת נסענו כל כך הרבה? באמת סחבנו ציידנית עם יין ונישנושים עד ים המלח? באמת הלכו ערומים ורק עם בוץ לגופנו בחוף מבודד? עיניך באמת היו אז בצבע ירוק זוהר? ככה אהבנו? ככה נפרדנו?
כרטיס הזיכרון בליבי מתחזה לזעם. זיכרון=זעם. אבל ברגע הכי לא צפוי הוא מוריד את גלימת הדני-דין שלו ושולף עוד רגע באמבטיה, מי מסבן את מי, מים פושרים לגופות חמים, סבון מגיע למקומות מוצנעים, קימה בחושך והתעטפות בחולצה החמה שהרגע הונחה ליד ראשי, הכלבה הנעימה לרגליי, טלפונים אינסופיים, השם הזה. איך מהבהב לי כל היום על הצג כמה הוא מתקשר אלי, איזה כיף לי, כמה זמן לא ראיתי את השם הזה מהבהב, מחייג אלי. הטיפוסים על חומות ביתי שהפכו אותי ליוליה לכמה שעות. והתשוקה. והמגע. יתומת אהבה אני.
למזלי או לחסרוני, הזיכרון הוא האיבר היחיד שאינו מזדקן במשפחה שלי. משהו בגנים. רק דבר אחד הזעם=זיכרון אינו עושה - הוא אינו מעביר את הזמן. לזמן יש חוקים משלו, הוא יכול לרוץ, ללכת, לזחול וגם לעמוד. עברו רק כמה ימים, אני והזמן כבר חברים טובים, הוא בן זוג חדש, אני בודקת מה איתו כל שעה.
אני מבקשת ממנו שיחזור אחורה ויסחף איתו את כל הכאב, את כל המילים הנוראות שלא היו צריכות להיאמר, את כל המעשים שלא היו צריכים להיעשות.
זה כבר כמה ימים שכל טעם אינו טעם, זה כבר כמה ימים שאני לא אני, זה כבר כמה ימים. רק כמה ימים.
- מאמרים, טורים וסיפורים אישיים על התמודדות עם פרידה
