איראן בשבי והעולם שותק

היא כבר מזמן לא חולמת בפרסית, אבל מתגעגעת מאד לסמטאות הצרות של טהראן ולריח היסמין הצהוב שלנצח יהדהד בה זיכרונות של בית. הארץ שהיתה לה מולדת עטתה על עצמה שלא מרצון רעלה, ומאז היא מרגישה מחויבת להילחם על כבודה האבוד.

שוהרה אקדשלו, כוכבת הסרט "סקילתה של סוראיה M" והשחקנית האיראנית הראשונה בהיסטוריה שהיתה מועמדת לפרס האוסקר, לא שוכחת לרגע את הנדר שנדרה לשרת נאמנה את העם שהשאירה מאחור ערב המהפכה האסלאמית. בראיון בלעדי ל-ynet היא מספרת על ילדות מאושרת, על מחיר הדיקטטורה הדתית ועל החובה לצעוק עד שהעולם יקשיב.

אקדשלו. ב"סקילתה של סוראיה M". יביא שינוי? (צילומים: עלי סעדי)

סרטו של סיירוס נורסטה על סקילתה למוות של אישה איראנית, שבעלה טפל עליה אשמת ניאוף על מנת שיוכל להינשא לבתו של איש עסקים עשיר, מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בכפר מבודד באיראן ב-1986. אקדשלו לא הכירה את סיפורה של סוראיה מ., שנחשף על ידי העיתונאי האיראני הגולה פריידון סאהבג'אם, אך כדבריה, הסיפור הפרטי מציג תופעה רחבת ממדים שעדיין קיימת באיראן ובמדינות אחרות.

"בתחילת שנות ה-80 צפיתי בקלטת וידאו שהוברחה מאיראן ותיעדה את סקילתם של שני בחורים צעירים שניהלו לכאורה מערכת יחסים לא ראויה", היא מספרת. "התמונות רדפו אותי במשך חודשים. זה התחיל ב-80 מלקות ואז, במשך שעה וחצי, ההמון שעמד מסביבם הטיח בהם אבנים. לא האמנתי שהטקס הברברי הזה עדיין מתקיים והעולם שותק".

כוחם ההרסני של הפרשנים

מעבר לתופעת הסקילה, מציג הסרט את איראן כמדינה שבה קולה של האישה מושתק והיא נטולת זכויות ומעמד מול הגבר. אנשי הדת המוצגים בו כופפים את חוקי השאריע כדי שישרתו את האינטרסים הפרטיים שלהם ומוציאים שם רע לאלוהים שבשמו הם פועלים על גבם של אנשים פשוטים, אותם הם הופכים להמון עיוור וצמא לדם. במובן זה מעורר סרטו של נורסטה בצופה חוסר סובלנות כלפי האיסלאם, במידה שמזכירה את מה שעשה "הפסיון של ישו" ליהדות.

"יש בזה משהו, וזה מאד מצער אותי כיוון שעונש הסקילה נקשר בדת אבל למעשה הוא רק פרשנות שלה", אומרת אקדשלו. "הפרשנים גורמים עוול לאיסלאם. בשם הדת והאלוהים מתבצעים פשעים איומים. הם הופכים את המאמינים לחיות פרא ומורים להם לעשות דברים שאסור לאנשי תרבות שחיים במאה ה-21 לעשות".

היא נעצרת לרגע על ההשוואה לסרטו של מל גיבסון ומציינת כי על שני הסרטים חתום המפיק האמריקני סטיב מק'קביתי. "כשהבנתי שסטיב מעוניין להפיק את הסרט, היה לי ברור שזה יקרה", היא אומרת. "הוא מבין מהו הסבל האנושי, יודע מה זה כאב. הוא עשה את זה קודם עם 'הפסיון של ישו', שמדבר גם כן על מידת העינויים שישו נאלץ לעבור בידי העם שלו".

קל יותר להתעלם

אחרי ההקרנה הראשונה של הסרט בטורונטו, נותר הקהל ישוב ושותק באולם במשך דקות ארוכות. "אנשים לא האמינו שזה קורה גם היום, למוח האנושי קשה לתפוס את האכזריות הזו", היא אומרת. "במידה מסוימת אני מרחמת על הצופים. מה שקורה על המסך מכעיס, מסעיר, מרתיח. יותר קל להפנות את המבט. אבל הסרט הזה, מבחינתי, הוא תקווה. אחריו אנשים לא יוכלו לומר שהם לא ידעו. אם הסרט הזה יותיר צלקת בלבבות הצופים, אולי בבוא העת כשהם יקראו לדגל, הם יעשו כל מה שביכולתם כדי לשנות את המצב".

מתוך הסרט. כמו בילדות באיראן

מה שמרשים במיוחד הוא הרכב השחקנים, שרובו ככולו ממוצא איראני.

"זה קאסט נפלא שמורכב משחקנים איראניים אגדיים כמו פרביז סאעד ועלי פורטש. עבדנו מתוך תחושת שליחות אדירה. אני חושבת שכולנו הבנו את הסיפור טוב ומקרוב ועד עומקי הקטסטרופה שבו. לא היינו צריכים לדבר יותר מדי. הגענו לשם, החלפנו בגדים והפכנו בבת אחת לכלי שמטרתו אחת והיא לשרת את הסיפור כדי שהעולם יידע מה קורה לעם שלנו".

"היתה לי ילדות נהדרת בטהרן. זו היתה פריז של המזרח התיכון. הדור שלי גדל חופשי, שמענו ביטלס וג'ימי הנדריקס, לבשנו חצאיות מיני ועשינו מסיבות ענק. זה היה מקום של סתירות שהתקיימו בו במקביל עד שברגע אחד הכל השתנה".

זה נכון שכדי לשחק נאלצת להתחתן?

"כן. תמיד רציתי להיות שחקנית אבל לעשות את זה לא היה קל. אמא שלי אמרה לי שכל עוד אני חיה תחת קורת הגג שלהם, שלא אחשוב על זה אפילו. שחקנית לא נחשב למקצוע מכובד באותה התקופה. כיוון שבאיראן נערות חיות בבית עד שהן מתחתנות, הדרך היחידה להפוך לשחקנית היתה להתחתן. התחלתי לחפש חתן שיהיה מוכן לחיות עם שחקנית ואיתו התחתנתי".

המטרה: "שהעולם יידע מה מה קורה לעם שלנו"

הוליווד היתה נדיבה כלפיך או שהיה קשה להיקלט בתוכה?

"אף אחד לא הבטיח לי גן של שושנים ולא ציפיתי. אחרי כמה אודישנים הבנתי שאין סיכוי שאוכל להראות לקהל את היכולות האמיתיות שלי דרך התפקידים שהוצעו לי. התמקדתי בתיאטרון שהקמתי עם בעלי והופענו בהצלחה רבה. יום אחד צילצל הטלפון ובצד השני היתה מלהקת שחיפשה שחקנית ממוצא איראני לסרט 'בית של חול וערפל'. הכרתי את הספר וכבר כשקראתי אותו היה לי ברור שאם אי פעם מישהו יעשה ממנו סרט, ארצה להשתתף בו. כשקיבלתי את התפקיד, חשבתי שזה יהיה התפקיד הראשון והאחרון שלי בהפקה אמריקנית. לא האמנתי שיש לי מקום בתעשייה אבל טעיתי. מתברר שהאמריקאים בכל זאת אוהבים מבטאים זרים".