בבקשה אל תגיד לי יותר שלום ברחוב. נמחקת
אין מה לומר; אתה בחור חכם, מעניין. אתה בחור שיודע לשאול את הדברים הנכונים. אתה יודע להביט בי במבט חושק ומפתה ברגעים הנכונים, ולהחמיא בכנות. אתה יודע לגעת בי ולהטריף את חושיי כשרק בא לך. אבל לא תמיד בא לך. אז נמאס לי
אז קמתי עם לב מלא ונרגש. שמחתי ללכת לאוניברסיטה, הפעם עם מגפיים, מטרייה, מעיל מחמם. הלימודים טובים לי, חבריי מנעימים את זמני. דברים קטנים כמו קניית קפה חזק בקפיטריה ולצאת משיעור מעניין, משמחים אותי. ואני לומדת המון, מרגישה איך אני מתפתחת עם השנים לבן אדם שאני רוצה להיות.
בסוף יום הלימודים צעדתי לכיוון בניין אחד באוניברסיטה כדי לפגוש ידיד ותיק. בדרך, ראיתי אותך. עומד לבד, מדבר בפלאפון, נראה מהורהר ומרוכז. גם אתה ראית אותי. לא תיתכן טעות בזיהוי, אנחנו מכירים שנים. חייכתי ונופפתי אליך, לא התכוונתי להפריע את שיחתך. אבל אתה הפנית את גבך אליי באופן מופגן, בחרת להתעלם. נעלבת. נכנסתי לבניין ופגשתי את ידידי, ולבסוף יצאתי חזרה החוצה. עדיין היית שם, והיתה לך הזדמנות לכפר על ההתעלמות. אבל אני "זכיתי" לאותו מבט חלול, אותה ההתעלמות. למען הסר ספק חלפתי על פניך קרובה מתמיד, עוד רגע נוגעת בחולצתך. ואתה מביט בנקודה עלומה. מביט ובוהה אל תוך החלל.
לעולם לא אבין מה גורם לאנשים מסוימים להתנהג כך. אלפי פעמים הרצתי בראשי את כל הסיבות, הנימוקים והתירוצים הטובים ביותר שיכולים לגרום לאנשים להתעלם מאנשים שהם מכירים. זה לא נעים, זה מביך, הוא פוחד, הוא חושש, לא טוב לו עם עצמו, זו חולשה שלו לא שלי, הוא חושב שאני רוצה ממנו משהו, הוא לא מעוניין, אני לא מעניינת וכו'. אני אלופת הניתוחים, אני יודעת להבין מצבים אנושיים לעומקם ולרוחבם, ועדיין, יש דברים שאני מרגישה שאינני מבינה, על אף אלפי התירוצים שאני יכולה להביא. באשר אליך – אני מכירה אותך היטב, ואת המבוכה שאתה חש במפגשים מסוימים איתי. אני יודעת למה, איך ומה אתה מרגיש. אני מודעת לחולשותיך. ואף על פי כן, התירוצים האלה לא מספקים אותי יותר.
לפעמים אתה מזמין אותי לשמוע איתך מוזיקה
כי יש ימים שדווקא בא לך לדבר איתי. ואז, אם אתה רואה אותי ברחוב, אתה חוצה את הכביש במיוחד כדי לדבר. אתה מפתח שיחה, שואל שאלות (טובות, מעניינות ומעוניינות), מספר לי על התפתחויות אחרונות בחייך (הן תמיד שוות את ההקשבה, יש לך חיים מעניינים להחריד). לפעמים אתה מזמין אותי לשמוע איתך מוזיקה, לשתות קפה. ואני נענית להזמנותיך. כי כיף איתך, אין מה לומר; אתה בחור חכם, מעניין. אתה בחור שיודע לשאול את הדברים הנכונים. אתה יודע להביט בי במבט חושק ומפתה ברגעים הנכונים, ולהחמיא בכנות. אתה יודע לגעת בי ולהטריף את חושיי כשרק בא לך. אבל לא תמיד בא לך. לפעמים כן. לפעמים לא. מה שבטוח – לפעמים.
אין איתך אמצע. זה או שיחות אינטנסיביות ועמוסות רגש אל תוך הלילה, סקס מפוצץ ורגשי, שינה משותפת ושיתוף רגשות אינסופי, או התעלמות מוחלטת, ומבטים מנוכרים אל החלל הרחוק.
אמרת כמה אתה רוצה, אבל פשוט לא יכול
הרבה זמן התעקשתי עליך. לא בכל יום מוצאים את החיבור המדובר, הכימיה, הרגש שהלב רוצה להיגדש בו. הלכתי לקראתך וסוככתי עליך – זה לא עבד. נתתי לך מרחב – זה לא עבד. לא התקשרתי – זה לא עבד. התקשרתי ושלחתי הודעות – זה לא עבד. עברתי לידידות מרוחקת – זה לא עבד. ובכל פעם אמרת כמה אתה רוצה, אבל פשוט לא יכול. הדבר העצוב הוא, שאני באמת מאמינה לך. אתה לא יכול, ובכל פעם אני נוכחת לראות שברגע שאני יוצאת מהתמונה, נכנסת מישהי אחרת, ואז אחרת, ואז אחת נוספת, כמו בפס ייצור בלתי נגמר, כולו פרוש לרגליך. לנשים יש חולשה אליך, ואתה בחור נאה וצעיר, שאינו יודע שובע לעולם.
ניסיתי לרחם עליך. חשבתי שזה יקל עליי. אני יודעת שאתה בודד, ושעשרות בחורות שתמיד נערמות בחייך לא מצליחות למלא ריק גדול שקיים בתוכך. אני, לעומת זאת, תמיד מוקפת חברים שאוהבים אותי, מפרגנים לי ותומכים בי ללא הפסקה. אותך שמעתי לא פעם כואב על כך שאין לך נפש אחת קרובה בכל העולם הזה. אז ניסיתי לרחם עליך. זה לא עבד.
לפני שבוע התעלמת ממני פעם אחת יותר מדי. זה קרה יומיים אחרי שניהלנו שיחה רגילה לחלוטין, נעימה, נחמדה, באוטובוס בדרך הביתה. לא היה בשיחה הזו כלום, אבל שמחתי שהתנהגת אליי כמו שאני מצפה מכל בנאדם שאני מכירה להתנהג אליי: בכבוד. ואז – ההתעלמות.
"אני שונאת אותו!", צעקתי בקול שבור
מהאוניברסיטה הלכתי הישר אל ביתה של חברה טובה. נכנסתי לדירתה וביקשתי את רשותה לצעוק. היא הנהנה בהבנה, ואני צרחתי במלוא הגרון: "נמ-אס לי!!! נמאס לי נמאס לי נמאס לי נמאס לי נמאס לי!". במשך דקות ארוכות צרחתי, צעדתי הלוך ושוב בדירה, בכיתי. בכיתי הרבה. "אני שונאת אותו!", צעקתי בקול שבור, "שונאת שונאת שונאת!". לא יכולתי לשאת את עצמי יותר במצב של עלבון, של פגיעה. עמלתי קשה ונאבקתי רבות כדי שחיי יספקו אותי, יסבו לי הנאה אמיתית. אני גאה בעצמי, בהישגיי, במעשיי. אינני יכולה לראות את עצמי מושפלת פעם אחר פעם על ידי מישהו שנתתי לו פתח אמיתי אל חיי, והיה קרוב אליי, כל כך קרוב אליי.
חברתי הביטה בי בעיניים כואבות ואוהבות, מקשיבה, תומכת. לבסוף היא אמרה לי: "מותק שלי, זהו זה, והפעם באמת. אין אותו יותר. בבקשה, אל תתני לו יותר מקום בחייך. זה אולי נשמע מטופש, אבל זה מה שעלייך לעשות: אל תלכי למסיבות שהוא נמצא בהן. תעקפי את הבית שלו שנמצא קרוב לביתך. מחקי אותו מהפייסבוק. אם את רואה אותו ברחוב – אמרי שלום, גם אם הוא מתעלם (כי את יותר טובה מזה), אבל תמיד תמשיכי בדרכך. אם הוא נמצא במצב רוח תקשורתי ובא לו לדבר איתך, המציאי תירוץ ומהרי ללכת הלאה. אל תעשי לו טובות. אל תשבי איתו לקפה, לא אצלו, לא אצלך, לא באוניברסיטה. אל תשאילי לו ספרים ודיסקים. אל תשאלי ממנו ספרים ודיסקים. אל תלכי לאן שהוא מזמין אותך. אל תפני את זמנך בשבילו. אל תשכבי איתו, אל תשני איתו, אל תקומי איתו בבוקר יותר. לעולם. זה נגמר, זה נגמר, זה נגמר, ואת צריכה להחלים".
הקשבתי לה עם דמעות בעיניים, מבטי נעוץ ברצפה, וידעתי כמה צדק יש בדבריה. בו בזמן התביישתי מעצמי שקשה לי להתנתק ממצב שבבירור מסב לי כל כך הרבה כאב. וחשבתי עד כמה קשה לי לדמיין חיים בלעדיך. הנוכחות שלך מילאה בי משהו, גם אם לפעמים זה היה קשה מנשוא. אבל לא הותרת לי ברירה אחרת.
אני יודעת שאתה לא מתכוון ומעולם לא התכוונת להכאיב לי. אני יודעת שהבריחות שלך מפניי הגנו עליי מפניך, אחרי ככלות הכל: לא הרשית לי להתקרב יותר מדי, וזה מזל גדול. אני יודעת שאתה לא זומם מזימות זדוניות כיצד להתעלל בי, מאוחר בלילה במיטה. אני יודעת את זה, כי אני לא שוגה באשליות שאני חודרת למחשבותיך לפני השינה.
אז אני מבקשת ממך, והפעם זוהי בקשה שאולי, רק אולי תוכל סוף כל סוף למלא: נמחקת – בבקשה אל תגיד לי יותר שלום ברחוב. אני יודעת שזה לא יהיה לך קשה מדי.
- מאמרים, טורים וסיפורים על התמודדות עם אהבה נכזבת
