שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    דלק, שמן, צבעי מים

    גרפיטי. עיטורים. אמרות חוכמה. שורות משירים. ריאליזם. אבסטרקט. גלעד שליט. אלי פנגס עשה חמישה שבועות באוסטרליה כדי לברר עם עצמו כמה דברים, ובדרך מצא תשובה לאחת מהשאלות המסקרנות של החיים: מה יקרה אם תיתן לעשרות טיילים מכל העולם קצת צבע ומכחולים, ותשאל אותם אם בא להם לצייר איזה משהו על סובארו מתנחלים. חלק ראשון

    על לוח השעם שתלוי מעל שולחן המחשב שלי בבית - בין כמה תמונות הזויות, רשימות, מספרי טלפונים וסיסמאות למחשב - נעוץ ציור שציירתי מזמן. 20 על 20 ס"מ של נייר מהוה עם עבודת עט פיילוט שחור ועפרונות צבעוניים, פורטרט של פורד אקונוליין ארוך ומרוח כולו במשיכות צבע ובציורים. בתוך הראש שלי אני יודע הכל על הפורד המצויר הזה: איפה הוא עומד, איך נראה הנוף סביבו, איך נשמע המנוע, איך הוא נראה מבפנים, מה יש בתוכו, אפילו איך הוא מריח. אחרי הכל, הוואן הענק הזה הוא פנטזיה ישנה שלי. אוסטרליה, לבד מאחורי ההגה, מזרן זרוק מאחורה, כמה כיסאות ים, מערכת סטריאו עם ערמות של מוזיקה, וארגז מלא בצבעים ובמכחולים.

     

    כמעט היה לי כזה פעם. כלומר, הוא היה רק כמעט שלי ורק כמעט ציירתי על כולו, והוא לא היה בדיוק פורד אקונוליין. זה כן היה באוסטרליה, ב־1998, אבל האוטו היה פולקסווגן "קומבי" ישן וחבוט מודל 73'. זאת מכונה מיתולוגית, ואן עגלגל שהיפים אמריקאים מזדקנים מכנים בשם VW-Bus. הוא היה רק כמעט שלי כי קניתי אותו עם עוד שני חברים והוא נרשם על שמו של אחד מהם, ורק כמעט ציירתי על כולו כי לא ציירתי על כולו. למען האמת, הספקתי לצייר עליו רק את קווי המתאר של תנין עתידי. בשאר הזמן הייתי עסוק במסע אדיר ממדים על פני 16,500 קילומטרים במאה ימים של טירוף, עונג ועצבים.


    "בן זונה הקנגורו הזה, הביא חבר'ה" 

     

    עם הקומבי החבוט הזה, שהיה מבוגר מאיתנו בשלוש שנים, חווינו הרפתקאות כמו שרק אוטו כזה יכול לספק. חיכינו שיתקרר מנסיעות לוהטות במדבר, מי גשמים טיפטפו עלינו מהגג המתרומם שלו בצפון הטרופי, חפרנו עם ידיים מצופות גריז בתוך תא המנוע כשהוא נתקע בדרך לחוף המזרחי, צדנו בתוכו עכבישי ענק, השתכרנו בתוכו, עישנו בתוכו, זיינו בתוכו, הדבקנו לו קרניים ענקיות של שור על המצח, ואפילו דרסנו איתו קנגורו בלי כוונה. היה בו ריח מיוחד, שילוב בין צחנת רווקים לעובש מגבות רטובות והארומה המוזרה שאפשר למצוא רק בפולקסווגן ישנות. מקור הניחוח הייחודי הזה, אגב, הוא בחומר הצמרי שממלא את המושבים.

     

    הקומבי המזדקן הזה מלפני 11 שנה היה ההשראה לפנטזיה שלי. כשחזרתי מהטיול הגדול החלטתי שבפעם הבאה האוטו יהיה רק שלי, שהוא יהיה גדול יותר (למשל כמו פורד אקונוליין) וחדש יותר, ושעל המאדר פאקר העצום הזה אני אצייר כמו ענק. אבל בתכלס לא היתה הפעם הבאה, והפנטזיה הסתפקה בציור על לוח שעם. אין מה לעשות, לטיול הגדול של החיים יוצאים רק פעם בחיים.

    זאת אומרת, ככה סיפרו לי.


    "אין ברירה, שכחתי לארוז דאודורנט" 

     

    אני רוצה מכונית

    אני כותב בבית שעברתי אליו לפני שלושה חודשים. הוא נמצא על גבעות מיוערות אורנים שמתנדנדים עכשיו מרוח של סתיו. אשתי מתפננת בסלון פשוט אך מרווח, מואר באור האחר של בוקר יום שישי פנוי. בחוץ חונה האופנוע המזדקן שלי, נשען על הקיר כדי לא לתפוס יותר מדי מקום בחצר הקטנה שמסביב. ומולי תלוי הציור של הפורד מהחלומות.

     

    בניגוד לנוודים המושבעים שבינינו, אין בי שום חרטה על כך שהמפלצת הצבעונית הזאת נשארה בגדר ציור. לעורר אותה לחיים, הכל כולל הכל, אומר דבר פשוט: שהחיים שלנו כאן התחרבנו כליל ולא נותר אלא לעזוב הכל וללכת. וזה, במקום הטוב שבו אני נמצא היום, לא מתאים. מה גם שכבר היתה לי כזאת ב־98': התחרבנות טוטלית שהותירה אותי חסר תכלית ומטרה ושלחה אותי בלי שום סיבה מיוחדת עד לדאון אנדר.

     

    אותו טיול ראשון היה כל כך מייצב ומכונן מבחינה נפשית, שמאז אני מקפיד לחזור לאוסטרליה בלי סיבה מיוחדת ומכל הסיבות שבעולם. והשנה באה הפעם השלישית: אספתי את הכסף שאני חוסך כבר שנתיים, פיניתי לי חמישה שבועות, וטסתי. 


     

    מהאוויר הופתעתי לגלות שסידני עדיין נמצאת שם, קטנה משזכרתי ויפה כמו תמיד. פרוסה על פני עשרות מפרצים, מנוקדים במאות סירות שעוגנות לאורך חופים ירוקים ומוכתמים בבתים נמוכים וצבעוניים. בית האופרה נראה מחלון המטוס כמו ערמה של צדפות לבנות שהתנגשו אחת בשנייה אחרי שהראשונה עצרה פתאום כדי לא ליפול למים. מעליו עובר גשר הנמל, קשת ברזל עצומה שבראשה מתנופפים לאט זוג דגלי אוסטרליה ענקיים. היוניון ג'ק נראה בהם על רקע הצלב הדרומי - קבוצת כוכבים שמפארת את שמי הלילה המטורפים בחצי הכדור שבו יש פחות אנשים ולילה יותר חשוך ואוויר יותר נקי. הירח שם, אם כבר הגענו לזה, הפוך. הכתמים שלו, שנראים מהצד שלנו כמו האיש על הירח, נראים משם כמו הארנב של פלייבוי.

     

    השעון עוד לא הראה שבע בבוקר כשיצאתי מהטרמינל והסנפתי עוד פעם את הריח של אוסטרליה. ריח של אוויר קליל ודליל, מתובל בניחוח אקליפטוס מרוחק ודלק מטוסים של שדה התעופה. משם לקחתי מונית לקינגס קרוס, שהוא פחות או יותר מתחם אלנבי המקומי, בסיטי של סידני. היתה לי משימה לבצע.

     

    ברחוב ויקטוריה שמעתי מישהו צועק את שמי. בחור ישראלי בשם דניאל, שמכיר אותי מכמה מירוצי אינדורו כושלים וקצת מביכים שהשתתפנו בהם בעונת 8־2007. הוא עובד בקבלה של אכסניה ומנסה את מזלו בתור שף באחת המסעדות בעיר. אין לו שום תוכניות לחזור לישראל. אצלו בקבלה, בתוך קלסר מרופט, התחלתי אני לנסות את מזלי.

     

    תוכנית הטיול להפעם היתה לקנות מכונית ב־600 או ב־700 דולר, ולנסוע איתה צפונה לכיוון מפרץ ביירון - הנקודה הכי מזרחית על היבשת, והמקום שממנו יצאתי לפני 11 שנה אל החיים שאני מנהל עכשיו ולא מעז להפר בהם את האיזון. אם על הדרך אפגוש אנשים שירצו לצייר איתי על הרכב, מה טוב. כך או כך, תכננתי לתת אותו למישהו בסופו של דבר. למצוא אדם טוב שמבין את הראש שלי, ולתת לו מתנה שהוא יזכור לכל החיים.

     

    בתוך הקלסר ההוא, שאיגד את כל מכוניות הטיילים הסרוחות שנמכרות בסביבה, מצאתי מועמדת טובה: סובארו מודל 89'. אמנם המחיר הנקוב היה 1,900 דולר אוסטרלי ולא 700, אבל זאת היתה המכונית הכי זולה באוגדן, ורציתי לצאת לדרך. הבדיקה לפני הקנייה כללה בחינה מדוקדקת שהווינקרים, האורות והמגבים עובדים, וגם פול גז בניוטרל שנתנה הבעלים - בחורה הולנדית בשם דפנה - בזמן שאני הסתכלתי על מה שיוצא מהאגזוז. עשן שחור אומר מנוע עשיר ולא מכוון בעליל, עשן לבן אומר שהאוטו אוכל שמן ועומד למות. בפועל לא יצא עשן בכלל, אז שמתי לדפנה 1,750 דולר ביד והייתי לבעלים הגאה של של וואחד אוטו־מתנחלים: סובארו סטיישן 4x4 בצבע בז' דהוי בן 20 שנה.

     

    כלומר, שוב רק כמעט בעלים גאה. במשרד הרישוי התברר לי שאני צריך לעשות עוד כמה דברים לפני שהמכונית עוברת אלי באופן רשמי, אבל הם נאמרו לי במבטא אוסטרלי כבד ולא הבנתי כלום. את המשפט שאמר "זה בסדר, יש לך שבועיים לסדר את זה" דווקא הבנתי מצוין, אז אמרתי יפה שלום לדפנה ולפקידה, נכנסתי לסובארו, והשתדלתי לנהוג כמו בנאדם למרות שההגה היה בצד הלא נכון.


    טוב, זהו, עכשיו אבא בטוח לא ישים לב לשריטה" 

     

    מנוחה נכונה

    בשעת אחר הצהריים של היום הראשון שלי באוסטרליה נכנסתי לבית חב"ד בבונדאי ביץ', וניסיתי לברר איך אני הופך את הסובארו הזקנה לשלי באופן רשמי. האברך ששאלתי הסביר לי שאני צריך לפתוח חשבון בנק מקומי ולאמץ לי כתובת בגבולות מדינת ניו סאות וויילס כדי לקבל את הרישיונות החדשים. ואז הוא נעצר לרגע והסתכל בשעון; השעה היתה שתיים בצהריים. הוא הרים אלי מבט תמוה ושאל מתי נחתתי. אמרתי לו שהבוקר, בערך בשבע. הוא הירהר קצת בשקט ואז פלט: "וואלה, שבע שעות באוסטרליה וכבר יש לך אוטו? יהודי יקר, זאת השגחה פרטית. אתה חייב להניח תפילין". אז הנחתי תפילין.

     

    את הפלוס־מינוס 900 קילומטר שמפרידים בין סידני למפרץ ביירון אף פעם לא ראיתי. בפעם הראשונה באוסטרליה הגעתי לביירון מכיוון צפון, ונתקעתי במקום. לראשונה בחיי הרגשתי ששום דבר אחר לא משנה ואני פשוט נשאר, אז גרתי שם חודשיים וחצי באכסניה לתרמילאים שנקראת ה־Arts Factory Lodge; את הדרך מביירון לסידני ולטיסה הביתה עשיתי אז באוטובוס, בחושך. בפעם השנייה באוסטרליה, ב־2005, כל כך רציתי לחזור למקום שלי במפרץ ביירון שלא עניין אותי מה יש בדרך, ועשיתי אותה בטיסה הלוך ושוב. הפעם הגיע הזמן לסגור את המעגל הזה. ואם על הדרך אוכל להפוך לראשונה בחיי לבעלים של מכונית, ועוד אחת שאפשר לצייר עליה, אז סבבה: שלוש ציפורים במכת גז אחת. ככה יצא שבצהרי היום השני של הפעם השלישית שלי באוסטרליה מצאתי את עצמי מביט בנוף של הרים כחולים, כשאני לבד מאחורי ההגה עם מזרן זרוק מאחורה, שני כיסאות ים, מערכת סטריאו עם ערמות של מוזיקה וגיגית מלאה בצבעים ובמכחולים. מי חלם.

     

    המשפט הכי זכור מ"שמיכה חשמלית ושמה משה" של אסי דיין הוא "אין תוכנית. חיים. נקודה". לנסוע לבד באוטו ישן באוסטרליה זה בדיוק זה: החלונות פתוחים כי אין מזגן, והמערכת בווליום צרוד וגבוה, מנסה להתגבר על אוושת הרוח היבשה שפורעת את השיער ושורטת את העיניים. ברוס ספרינגסטין שר בקול קרוע על ימי התהילה שלו, והיד דופקת על ההגה עם הסנייר.

     

    השאפל באייפוד התחיל לחזור על עצמו כשברי סחרוף שלח אותי להימרח על המושב על רקע "עוד חוזר הניגון"; הרגליים היחפות זרוקות על השטיח ליד הדוושות, ורק בוהן ימין אחראית למצב הגז. על השיוט. דואגת שהתמרורים הצהובים עם הקנגורו ודובי הקואלה ימשיכו להופיע מעבר לאופק. אבל הרגע הזה, נחת אבסולוטית על רקע ההרים הכחולים, התחלף די מהר בכמה מאות קילומטרים של דאגות קטנות ומטומטמות שאכלו לי את הראש ואת הלב.

     

    טרדות לגבי מצב האוטו שקירקש ודפק מדי פעם. דאגות בנוגע למצב הכסף שנשאב לי מהכיס בקצב מפחיד. חישובים של דלק. מציאת מקום לינה זול לפני החושך. בדידות. שעמום. חרטות. פחדים. גלים של מועקה. אין, כיף ענק. רק באזור קמפינג אחד, יומיים מצפון לסידני, התחלתי להבין מה עובר עלי. זה קרה בשעת שקיעה במקום בשם בוטי בוטי.

     

    שמורת בוטי בוטי היא רצועת חול ברוחב 500 מטר שמפרידה בין ים לאגם. עצרתי שם כי לא היה לי כוח לנהוג יותר; הגודל של אוסטרליה עושה לך את זה. הייתי עייף ומשועמם, והלכתי ברגל מהאגם לחוף האוקיינוס. שם, מול הים, הבנתי שיש מן מכניזם ששולח אותי לאוסטרליה. אני אומר מכניזם כי זה תמיד כאילו משהו אחר, חיצוני ולא אורגני, שולח אותי לשם - ומכיוון שכך, בימים הראשונים אני מתחרפן. משתעמם ומתעצב, נבהל, שוקע ברחמים עצמיים, לא מבין איך הגעתי עד שם ומה לעזאזל חשבתי לעצמי. אבל זה בדיוק העצמי שממנו המכניזם הזה מוציא אותי לחופשה.

     

    זה לא שהחיים שלי בארץ הם עבודה קשה; זה פשוט שאת החופשות שלי אני לוקח ממני. מהשיפוטיות, מהפרפקציוניזם, מהאובססיביות והכפייתיות שמחמירות עם הגיל, מתחושת האשמה בכל פעם שאני לא עושה כלום. אני ממש טוב בלא לעשות כלום, אבל בבית - בין היומיום לשגרה - דעתי לא נחה כשאני מתבטל. האשמה מעכירה אותה. וזה יותר מעייף מאשכרה לעשות משהו. אז בסוף אני עוזב. נסחף אחרי דרישת המכניזם הביזארי הזה, ונוסע רחוק.

     

    אחרי יומיים או שלושה עם הראש בקיר, פתאום אין לי אלא להשלים עם זה שאני שם. רחוק עשרות אלפי קילומטרים מהבית ובלי שום דבר לעשות, גם אם ארצה. רק ככה אני נרגע. מתקלף מהציניות, משתחרר מהלחץ המטומטם שאני מפעיל על עצמי ונהיה שוב בנאדם. כזה שיושב מול השקיעה עד ההדרן הסגול־זהוב של סף חשכה, נושף פתאום לרווחה, ואומר לעצמו בקול רם "ברוכים הבאים לאוסטרליה".


    "ססאמו, המעבורת הזאת תמיד מאחרת" 

     

    שובו של האב האובד

    בוטי בוטי היתה גם המקום שבו התחלתי לצייר על הסובארו. על הדשא של אתר הקמפינג בשמורה פגשתי טיילים אירים שהיו לזרים הראשונים שהניחו מכחול על האוטו. אני ציירתי על הדלת השמאלית את הספרות 625, מספר המתחרה שלי במירוצים של פעם; רון צייר כריש על הדלת הקדמית הימנית; פודג' צייר קואלה שמרים ידיים על הדלת הקטנה שמסתירה את מכסה הדלק. מסביבו הוא שירטט כוונת, ומתחתיו כתב: "להציל את הקואלה?". אחרי שאפרד ממנו ומרון, בתדלוק של יום המחרת, אפתח את הדלת הזאת ומצידה הפנימי תופיע התשובה: "לא".

     

    האירים היו אלה ששלחו אותי במעלה החוף המזרחי אל העיירה בלינג'ר, כי כאלה הם החיים בטיול רכוב באוסטרליה: אחרי שהוצאת את המקל מהתחת והשתחררת לחלוטין אל תוך אווירת המסע, המקומות והיעדים והפינות המהפנטות פשוט נוחתים עליך לאורך הדרך. כל מה שצריך לעשות זה להימנע מתוכנית מוגדרת ופשוט להסתקרן, לקרוא שלטים, להקשיב לסיפורים. להקשיב לאנשים.

     

    אני לא מכיר הרבה תחושות שיכולות להשתוות לנסיעה ארוכה שבה אין לך מושג מה יתגלה מעבר לעיקול הבא. בטח כשמעבר לעיקול הזה מתנפל לך על העיניים מחוז בלינג'ר. עמק בירוק מסנוור, זרוע מקווי מים כחולים ודוממים ומנוקד בעצים עגולי עלווה שנראים כאילו עוד רגע יצא מתחתיהם איזה הוביט. בירת המחוז הזה - העיירה בלינג'ר עצמה - נראית כמו משהו מהמערב פרוע, רק בלי מערביים ובלי פראות.

     

    עצרתי בהוסטל שממוקם ברחוב אחורי נסתר, בית עץ דו־קומתי שצופה על העמק הצר ועל נהר מדולל־זרם בעונה הזאת של השנה. במרץ האחרון עבר כאן שיטפון ענק שירד מההרים ולקח איתו את כל מה שעמד בדרך, כולל עצי אקליפטוס בני כמה עשורים. סימני השיטפון הזה ניכרים עד היום בבלינג'ר כבר ממבט ראשון.

     

    בכניסה להוסטל עמד פסל קטן של בודהה - וזה, אם אתם לא יודעים, סימן טוב. לא בגלל הבודהיזם, אלא כי מקומות כאלה באים בילט־אין עם אווירה מהסוג הנכון. ווייב רגוע כזה וצבעוני, עם כריות ומוזיקה שרצה על מרפסת העץ כל היום אל תוך הלילה. מהמקומות האלה שאין ספק בכלל שמותר לך להוריד את הנעליים ולזרוק את הרגליים על המעקה.


    "איזה דיכי, אני סיקי" 

     

    ליד המעקה הזה הכרתי בחורה בשם דונה. כמה דקות אחר כך, בגל של צחוקים וצווחות, הופיעו שלושת הילדים שלה. הם גרים במבנה ליד ההוסטל, והיא מנקה אותו למחייתה ומשלימה הכנסה כבייביסיטר. בעלה נמצא עכשיו בשוודיה, מטפל באביו החולה. את תפקיד האב לילדים לקח על עצמו למשך הזמן הזה אלפרדו, מוזיקאי אינדיאני־פרואני עם שיער ארוך. הוא עובד בקבלה של ההוסטל, ויש לו ילדה בת 12. גם היא היתה מעורבת ברעש ששטף את המרפסת.

     

    סיטואציה כזאת גורמת לי בדרך כלל להתקפל ולעוף משם, אבל הפעם החלטתי להישאר ולהתמודד. הרי אם מסתכלים על החיים שלי, לא צריך להיות גאון גדול כדי לראות שילדים הם הצעד הבא. הבעיה היא שמעולם לא הסתדרתי עם ילדים: לא מבין אותם, לא מצליח לתקשר איתם. הם מלחיצים אותי ומעצבנים אותי. על הרקע הזה היה לי ברור שלעולם לא אהיה מוכן לילד, אבל אם יש מקום שבו אוכל להתחיל להסתגל לרעיון ולמצוא דרכים להתחבר אליו, זה אוסטרליה. והיתה לי סיבה טובה להיות אופטימי בעניין הזה, כי בפעם האחרונה שחזרתי משם דווקא הגעתי למסקנה שלהתחתן זה רעיון סבבה.

     

    רק שילדים הם לא עניין הפיך כמו חתונה. כובד הידיעה הזאת, לצד כובד האחריות על חיים שלמים וחדשים לגמרי, הפכו את המחשבה על ילדים משלי לסופנית. לטרגדיה אישית של אובדן העצמי. והסביבה, רבותי ורבותי, לא תומכת בכלל. מאז שהבנתי שמתישהו יהיו לי ילדים, לא הצלחתי למצוא גבר מזוין אחד שהפך לאבא והצליח לסנגר על הקטע עד הסוף. מישהו שיציע ולו טיפת מזור בודדה לאחד כמוני, שעומד בפתח הדלת הכי חשובה בחיים. אפילו לא בנאדם אחד, קיבינימט, שירגיע אותי ויגיד שהכל יהיה בסדר. שידבר על להיות אבא ויישמע רגוע ואמין, בלי לדחוף קיטורים בדלת האחורית ולדפוק יציאות פרוידיאניות כמו "טיול פרידה מהחיים", כמו שהגדיר בשבילי מר קמרלינג את הטיול הזה. עכשיו לך תביא ילדים.

     

    בפעם הקודמת שכתבתי כאן על אוסטרליה נזכרתי בפעם הראשונה שלי ב"ארטס פקטורי" ובשיר Father and Son של קט סטיבנס, שהוריד לי אבן מהלב עם המשפט "אני זקן אבל מאושר". איך הוקל לי להפנים שצירוף המילים "זקן" ו"מאושר" הוא אפשרי. בהוסטל בבלינג'ר - לבד בחדר, על המפלס התחתון של מיטת קומתיים - נזכרתי בשיר הזה שוב, ומשום מה הבנתי אותו הפעם אחרת לגמרי.

     

    בשיר מתלונן הבן על משהו, והאבא עונה לו משהו לא קשור בעליל. זאת אומרת, עד לאותו רגע זה נשמע לי לא קשור. אבל בחדר החשוך ההוא, אחרי שהילדים של דונה ואלפרדו הלכו לישון וחזר השקט, נפל איזה אסימון. השורה של האב - "קח את הזמן, תתיישב, אם אתה רוצה תתחתן. תסתכל עלי, אני זקן אבל מאושר" - לא נשמעה כמו תגובה תלושה של פער דורות. פתאום זאת היתה תשובה לעניין, בלי קשר למה שהעיק על הבן. לפני שתהיה אבא שאומר בכנות "אני זקן אבל מאושר", אתה צריך לעשות שני דברים: להיות צעיר ולפחד מהחיים הבוגרים, ולהיות מאושר כאדם בוגר. לדאוג לזה כתנאי הכרחי. וההכרה בתנאי המעולה הזה גרמה לי להבין שהיום אני קרוב יותר נפשית לאבא בשיר ההוא מאשר לבן. לאחד כמוני, שמתייחס לעניין הילדים כמו חתיכת אינפנטיל, זאת היתה הקלה מהסוג ששולח אותך לעוף דומע וקליל דרך החושך שבחדר.


    בתמונה: מה שהיה קורה אם היו בדואים בוודסטוק

     

    אנחנו כאן אורחים לתמיד

    למחרת בבוקר, בניגוד גמור לאיך שאני מכיר את עצמי, הצעתי לדונה שאקח את הילדים לצייר על האוטו; הקדשתי להם את הכנף הקדמית־שמאלית. אחרי שלוש שעות היו שם סוס, שני פרחים וקשקוש מחויך שיצא תחת ידיה של קטנטנה בלונדינית בת ארבע. היה סבבה, אולי בזכות זה שאני הייתי בכלל מהצד השני של האוטו, מצייר קנגורו על הדלת האחורית־ימנית.

     

    בדיוק כשתכננתי לעזוב את בלינג'ר ולכסות את קטע הנסיעה האחרון עד מפרץ ביירון, בחורה בשם סטפני נזכרה שגם היא רוצה לצייר על האוטו. פתאום התחבר לה העניין הזה שאם כל העולם ואחותו עומדים להתחרע עליו, אז היא רוצה לקחת חלק בזה. היא לקחה, ועשתה ספתח לפרויקט ציור דגלי הלאום על הכנף הקדמית־ימנית של הסובארו. הפרפקציוניסטית הזאת, שישבה שלוש שעות כדי לשרטט את דגל קנדה ולצבוע אותו בדיוק פסיכי כאילו היה מדבקה מודפסת, עובדת בהוסטל בבלינג'ר כבר חצי שנה. היא נתקעה כאן באמצע הטיול הגדול שלה, כי משהו במקום הרגיש לה כמו בית הרחק מהבית. אם תשאלו אותה מה הקטע, היא תענה לכם שטוב לה כמו שמעולם לא היה לה, אז עכשיו היא שם ואחר כך אין לה מושג מה יהיה. גם אני הייתי בדרך למקום כזה.

     

    כשנכנסתי לאוטו וכיוונתי את האף שוב צפונה, הייתי כבר שבוע בדרכים. מתגלגל בין חופים ליערות, בולע את המראות של היבשת הכל כך אחרת הזאת, אוסף טרמפיסטים, צופה בקנגורואים, מצייר על האוטו, עוצר בתחנות דלק ישנות בחורים שכוחי אל וממשיך לנהוג הלאה על כבישים אקראיים. אבל את 200 ומשהו הקילומטר הנותרים בין בלינג'ר לביירון גמאתי בפסיעה אחת קצרה. רציתי להגיע כמה שיותר מהר לאותו בית הרחק מהבית. להחנות את הסובארו במגרש של הארטס פקטורי, לגשת לקבלה ולקבל חדר, ואז לעשות סיבוב ולבדוק אם נשארו שם אנשים שהיו איתי שם בפעם הקודמת.

     

    40 קילומטר מדרום למפרץ ביירון פניתי מזרחה מהכביש המהיר, אל דרך נוף שנוסעת לאורך החוף. בנקודת התצפית "לנוקס הד" עצרתי על גבעת דשא מעל הים והתענגתי על הרגע שלפני, כי רגעים של אחרי וזיכרונות יש בלי סוף. מצפון, על הרכס הדהוי שבלט אל תוך הים, יכולתי להבחין בצללית המרוחקת של המגדלור שעל קייפ ביירון; בראשו מסתובב קריסטל ענק שמפיץ את אחת משתי אלומות האור הכי חזקות על חצי הכדור הדרומי. מתחתיו ומצפון לו, באזור שלא יכולתי לראות מלנוקס הד, משתרע מפרץ ביירון. בטבורו שוכנת העיירה ביירון ביי; שבע דקות הליכה מהמרכז שלה, בתוך שמורת טבע סביב ביצה מיוערת, מסתתר הארטס פקטורי.

     

    אלה בטח היו 40 הקילומטר הכי מהירים של הסובארו בטיול הזה, אבל הם הרגישו הכי ארוכים. אחרי נצח של קו הפרדה רצוף נכנסתי אל העיירה דרך אותו כביש שעליו גלשנו לפני 11 שנה עם הקומבי החבוט; זכרתי כל פנייה כאילו לא עבר כל הזמן הזה, ונהגתי את האוטו הרבע־מצויר שלי אל מגרש החניה הקטן שעל החוף. אין לי איך לתאר את הרגעים הראשונים מחוץ לאוטו, על החוף, למעט נחמה שלווה. המפרץ והעיירה עדיין שם, והם עדיין מרגישים כמו ביירון.

     

    בשעת אחר הצהריים מאוחרת חזרתי אל הרחוב הראשי של העיירה. נסעתי בין שני טורי עצי האשוח הגבוהים שתמיד נראים תלושים מסצנת החוף של ביירון, חציתי את פסי הרכבת, והתפתלתי על דרך "סקינרז שוט" עד מגרש החניה של הארטס פקטורי. עכשיו תנו לי לספר לכם משהו על המקום הזה: הוא נולד הודות לפסטיבל מוזיקת בלוז שנערך כאן לראשונה בשנות ה־70, תחת הגג של מה שהיה פעם בית מטבחיים לחזירים. מול בית המטבחיים, שהמקומיים הוותיקים עדיין קוראים לו ה"פיגרי", הקימו הבעלים מבנה עץ גדול לטובת שיכון האמנים שהגיעו למקום. לאט לאט הפך המבנה למוקד עלייה לרגל גם מעבר לימי הפסטיבל הבלוז (שעדיין מתקיים, אגב, מדי שנה בחודש אפריל). עם הזמן נדבק לו השם ארטס פקטורי, מפעל האמנויות, והוא הציע קורת גג לקומונה של אמנים שהתנקזו למקום - בהתחלה מרחבי אוסטרליה ואחר כך גם משאר העולם.

     

    מתישהו במהלך שנות ה־80 דעך העסק. המבנה הוזנח והיטנף, וטיפוסים מפוקפקים מצאו בו מחסה. לא היה חסר הרבה שזה ייגמר שם, אבל אחד הבנים של הבעלים עלה על רעיון: לשפץ את המבנה ולהפוך את כל המתחם סביבו לאכסניה שתשמר את רוחו המקורית של הפקטורי. בשנות ה־90 נפתח המקום מחדש כלודג' לתרמילאים, ומאז הפך לאגדה מקומית. מקום שמושך עד היום את סוג האנשים - או ליתר דיוק את סוג הטיילים - שהיו באים להשתכן כאן בשנות ה־70 העליזות.

     

    נכנסתי לאזור הקבלה. מעל הדלפק היה תלוי עדיין הגלשן שציירתי לפני ארבע שנים וכתבתי עליו את המשפט הנצחי של האיגלז - אתה יכול לעשות צ'ק־אאוט בכל זמן שתרצה, אבל אתה לעולם לא יכול לעזוב. בכל מקום אחר זאת קלישאה נבובה, אבל לא שם. שם זאת אמת צרופה. 

     

    • חלקה השני של הכתבה יפורסם במוצאי שבת

     


     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים