קארי ברדשאו: האייקון הנשי של שנות ה-2000
קארי ברדשאו היא האייקון הפמיניסטי של העשור, קולן של פעילות אקולוגיות לא נשמע מספיק בועידת האקלים בקופנהגן ומה חושבת ד"ר אורית קמיר, מנסחת חוק מניעת הטרדה המינית על השינוי ביחסם של גברים לנשים בעשור החולף
שלוש הערות על המצב
1. מעניין מה יש לד"ר ונדנה שיבה להגיד
על פסגת משבר האקלים בקופנהגן, שנגמרה בשבוע שעבר בקול ענות חלושה. ד"ר שיבה, שעומדת בראש ארגון המגדלים האורגנים נוואדניה בהודו היא פעילה אקו-פמיניסטית - כלומר, כזו שפועלת לשמירה על הסביבה הטבעית ובה בעת לקידום נשים ולחיזוק יכולתן להתמודד עם משבר האקלים. בראיון למגזין הפמיניסטי האמריקאי "מיז" היא מצביעה על האופן שבו קולן של נשים פמיניסטיות ופעילות אקולוגיות לא השפיע די בוועידה. לשיטתה, משבר האקלים העולמי פוגע בנשים יותר מאשר בגברים. זאת משום שעניי העולם הם נפגעיו העיקריים ונשים הן רוב - 65 אחוז – בקרב עניי העולם. ראשי תעשיית הנפט, ותעשיות המכוניות והחקלאות המזהמות – רובם גברים - הצליחו ללחוץ על מנהיגי העולם ולסכל את הוועידה בקופנהגן. בגלל האינטרסים של אילי הנפט, והתעשיות הנתמכות בנפט, לא יצאו ממנה החלטות מעשיות ומחייבות ואין מנגנונים ראויים לשמם לטיפול במשבר ובהשלכותיו. ובינתיים, אומרת שיבה, נשים באזור ההימליה בהודו נאלצות לחכות שמונה שעות לסיר קטן של מים, על גדת נחל שובק חיים. לא נראה שירוו את צמאונן בקרוב.
ד"ר שיבה. קולן של נשים פעילות אקולוגיות לא השפיע על ועידת האקלים
2. מעניין מה יש לנעמי וולף להגיד על קארי בראדשו
וולף, ההוגה הפמיניסטית, מחברת "מיתוס היופי" וספרים פמיניסטים מכוננים אחרים, בחרה השבוע, במאמר ב"גארדיאן" הבריטי, בגיבורה הבדיונית של "סקס והעיר הגדולה" כאייקון הפמיניסטי של שנות האלפיים. וולף מזכירה לנו כי ברדשאו, וחברותיה, הדמויות שהובילו את הסדרה הקומית המבוססת על טוריה של קנדיס בושנל, הביאו למסך הקטן הוויה נשית שלא היתה לה מקום בטלוויזיה עד למפנה המאה. נשים שמעמידות את יחסיהן עם חברותיהן במרכז חייהן, שמדברות על התשוקות שלהן, על הגברים שהן חושקות בהן, בגילוי לב, בהומור, בציניות, שחוגגות את המיניות שלהן, שחוגגות את הרווקות ואת שברון הלב ואת העירוניות ואת תרבות הצריכה, עם כחל וסרק ולא מעט חדווה. נשים שהן הגיבורות של חייהן, נשים שאינן מוציאות את עצמן מהתרבות ההטרוסקסואלית - ממערכות יחסים מיניים ורומנטים עם גברים - ובכל זאת הן הגיבורות של חייהן, ולא הגברים שלהן. עכשיו זה נראה לנו ברור מאליו. בעבר, עד לעליית הסדרה ב-1998, כל החגיגה הזאת עוד נראתה חריגה ומשונה.
שרה ג'סיקה פרקר בדמותה של קארי ברדשאו. אייקון פמיניסטי (צילום: AP)
3. מעניין מה יש לד"ר אורית קמיר להגיד
פוסט פמיניסטיבפוסטים הקודמים בבלוג האגן של דמי מור נחתך, הקמטים של טוויגי נמחקו, ומה עוד קורה עם ולנשים ברחבי העולם, וגם כאן.
על המהפך שהתחולל בישראל בעשור הראשון של המאה ה-21: גברים נדרשו, לראשונה בהיסטוריה הישראלית, לשנות בשגרה את יחסם לנשים.
זה התחיל במרץ 2001, כשהשר יצחק מרדכי הורשע בעבירות של מעשים מגונים בכפיה, ופרש מהחיים הפוליטיים – כך החל לחלחל המסר שאותו ביקש להעביר החוק למניעת הטרדה מינית, שעבר ב-1998. לכל הפחות, "המוסכמה הנפוצה שהיתה טמונה בשאלה 'כשאת אומרת 'לא' למה את מתכוונת' הפכה ללא תקינה פוליטית", כפי שכתבה הד"ר אורית קמיר, ממנסחי החוק, בבלוג שלה במרץ 2008, כשמלאו עשר שנים לחקיקתו. "תלונות על הטרדות מיניות של יצחק מרדכי, עופר גלזר, חיים רמון, משה קצב ורבים אחרים הולידו כתבי תביעות, ולעיתים גם אישומים בתקיפות מיניות חמורות יותר... הטרדות שבעבר לא עלה לא על דעתן של נשים ולא על דעתם של גברים שהן 'באמת מזיקות' ושנשים יכולות לפעול נגדן ולדרוש את הפסקתן – הן כיום בסיס לתלונות, לתביעות, לפיצויים ולדיונים ציבוריים".
