לי יש אשה, לה יש בעל, ואנחנו מאוהבים לגמרי

אני, גבר נשוי בשנות ה-40, נאה, נראה צעיר מכפי גילי, נשוי שנים לאשה חמודה ומוצלחת, שאני מאוד אוהב, ויש לנו שלושה ילדים מקסימים שאנחנו מטורפים עליהם. הבית שלנו היה ועדיין מלא בהרבה אהבה, הערכה הדדית, מתן חופש זה לזה וחום. תמיד יש אצלנו אנשים, חברים שלי, חברים של אשתי, וכמובן חברים של הילדים. מעולם לא הסתכלתי הצידה לעבר נשים אחרות, למרות שהיו לי הרבה מאוד פיתויים, זה אפילו לא עניין אותי מעולם. אני גבר של אשה אחת באופיי, מאז ומתמיד. 

לפני שנתיים הגיעה למשרד לידי עובדת חדשה. ילדונת יפה וחמודה, ויחד עם זה אשה במלוא מובן המילה. הייתי מוקסם ממנה מהרגע הראשון. לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים. היופי שלה; עור שחום מבריק, עיני איילה גדולות, חזה מדהים; האנרגיות שלה, העוצמה שלה והנשיות שמתפוצצת ממנה משכו אותי אליה בצורה שלא קרתה לי הרבה מאוד זמן. הבחורה החדשה משכה אליה כמובן גם את כל הגברברים מהקומה, שמהר מאוד נופנפו באלגנטיות ובאכזבה רבה כשגילו שהיא נשואה ואמא לשני ילדים.

כמו התאהבות כזאת של ילד בתיכון

הגנבתי אליה מבטים בכל פעם שנפגשו במעלית, כשחלפנו זה ליד זה בלובי, או כשנפגשנו במסעדה בחוץ. כשראיתי אותה עוברת לידי, לא יכולתי שלא לבהות בה, כמו התאהבות כזאת של ילד בתיכון בילדה הכי מוצלחת והכי יפה בכיתה. חיפשתי הזדמנויות לדבר איתה, להתחכך קצת בזוהר ובאנרגיות שלה, לא מתוך כוונה כלשהי, אלא רק כדי קצת להתחכך ביופי ובנעורים שלה, לקבל קצת מהאנרגיות המדהימות שלה, ואולי גם קצת לפלרטט. היא תמיד היתה נחמדה ומנומסת אליי, אבל שמרה על ריחוק. הנחתי לה. הדחקתי את ההתאהבות שלי, המשכתי הלאה. בכל פעם שראיתי אותה חולפת מול המשרד שלי חשתי צביטה קטנה בלב. 

עברה שנה, יום אחד היא נכנסה למשרד שלי ושאלה שאלה מקצועית על איזשהו פסק-דין. שמחתי שהיא באה, נהניתי מהנוכחות שלה, אבל הייתי מקצועי עד הסוף. סחטתי את התשובה עד לפרט הקטן ביותר, על מנת ליהנות עוד טיפה מהריח המשכר של הבושם שלה, אבל הייתי קורקטי לחלוטין. לא רציתי שהיא תרחיק אותי ממנה, שתחשוב שאני סוג של אשמאי זקן שכרוך אחריה. כשסיימתי לענות לה, והיא נראתה מרוצה מהתשובה, היא הציעה להזמין אותי לצהריים לאות תודה.

היא לא היתה צריכה להציע פעמיים, ואני כמובן מיד הסכמתי. בצהריים היא סיפרה לי קצת על עצמה, על משפחתה ועל המושב בו היא גרה. היא, כל משפחתה וכל משפחת בעלה גרים במושב קטן, היא התחתנה עם החבר שלה מהילדות; הם גרו בית ליד בית מאז ומעולם, ומאז שהם היו תינוקות הם היו חברים ומאוחר יותר גם אהובים. הם התחתנו מיד אחרי הצבא ובנו בית בחלקה קרובה למשפחות שלהם. לשניהם יש משפחות גדולות ומאוד מאוד חמות.

מצאנו עוד סיבות להיפגש במהלך היום

ארוחות הצהריים המשותפות שלנו הפכו לעניין קבוע. בהתחלה פעם בשבוע, אחר כך יותר, ולבסוף כמעט כל יום. מצאתי את עצמי יושב ומחכה בקוצר רוח לארוחת הצהריים איתה. לשמוע את הקול שלה, להריח את הריח שלה, לשמוע את הצחוק שלה, לראות את העיניים שלה. אוף, אני מדבר עליה, וזה גורם לי עוד יותר להתגעגע. מצאנו עוד סיבות להיפגש במהלך היום, הפסקות קפה משותפות, פגישות בנושאי "שיתופי פעולה אפשריים בין המשרדים", ועוד כל מיני אמתלות. התקנתי אייסיקיו על המחשב,וכך המשכנו לצ'וטט במשך הזמן בו לא התראינו. הייתי מגיע למשרד, מדליק את האייסי, ככה היא קראה לזה, ומחכה בקוצר רוח לאות חיים ממנה. מצאתי את עצמי צוחק בקול רם במשרד לאחר קריאת הודעות שלה, והיא אמרה לי שקורה לה אותו הדבר, ואנשים מסתכלים עליה לבדוק אם הכל בסדר אצלה.

במשרדים שלנו התחילו לרכל עלינו. קראו לנו 'הזוג', ודיברו עלינו כעל זוג. 'הזוג' הלך לאכול צהריים, 'הזוג' שוב בהפסקה ביחד, 'הזוג' שוב בפגישה. זה לא מצא חן בעיניי, ובמיוחד לא בעיניה, אבל העלמנו עין. היחסים שלנו עם בני הזוג היו טובים, והיחסים בינינו היו אפלטוניים לחלוטין, והיינו בטוחים שכולם יודעים שכך הם היחסים ושהם רק מקניטים אותנו. וחוץ מזה, היה לנו כל כך טוב בבועה של עצמנו, עד שלא נתנו לזה להפריע לנו.

אשתי היתה מודעת ל'אהבה" החדשה שלי במשרד, אבל לא ייחסה לזה חשיבות. זאת אחת מהסיבות שאני אוהב אותה, היא יודעת לתת לי את החופש שלי, להגביל אותי כשזה מפריע, ולהתעלם כשזה לא מהווה מטרד. היא יודעת שאני אוהב אותה ואת הילדים, אני אבא טוב, בעל טוב, ממלא את כל חובותיי ויותר מכך, אז מה כל השאר חשוב. שיתפתי את אשתי בחיבה שלי לצעירה, סיפרתי את הסיפורים שלה, אבל לא נתתי יותר מדי פרטים, לא סיפרתי כמה שעות ביום אני מקדיש לה, ולא סיפרתי כמה היא יפה.

לאחר מספר חודשים, אשתי כבר התחילה ללחוץ שהיא רוצה לפגוש את החברה שלי, זו שאני מדבר עליה כל כך הרבה. נפגשנו לצהריים, שלושתנו. אני והחברה היינו מתוחים ולא נינוחים, לא רציתי להראות יותר מדי חיבה, ומצד שני לא רציתי להיות מרוחק מדי ומאולץ. רציתי שזה יהיה טבעי, אבל לא קרוב מדי. לא רציתי שאשתי תתחיל לחשוד בי ותרגיש לא בנוח עם החברה שלי. באותה ארוחה, האדם שהרגיש הכי נוח בשולחן היה אשתי. היא פתחה את הפה, והדבר הראשון שהיא אמרה לחברה שלי היה: "אז את המאהבת של בעלי מהמשרד? כבר הרבה זמן רציתי לפגוש אותך".ישר קפצתי, מה זאת אומרת מאהבת? אשתי אמרה, "זה בצחוק, תירגע, מהסיפורים שלך נשמע שאתה מבלה איתה הרבה יותר זמן מאשר איתי, אז מה זה אם לא הגדרה של מאהבת?" נאלמתי דום, לא ידעתי מה לומר. החברה שלי צחקה, שינתה נושא, ואמרה שגם היא רצתה לפגוש אותה הרבה זמן. מיד אחר כך הארוחה זרמה, והמשכנו לצחוק ולדבר. אחר כך אמרה לי אשתי שמעניין שלא סיפרתי לה כמה החברה שלי יפה, ועניתי לה שלא שמתי לב לזה.

אחרי הפגישה הזאת הבנתי שאני צריך קצת לצמצם את הסיפורים על החברה שלי. לא צריך לעורר דברים יותר מדי, ואשתי לא הזכירה אותה יותר.

היא היתה קרובה אליי, הסנפתי את הריח שלה

יום אחד היא ביקשה שאני אעזור לה לקחת משהו מהגג. לא זוכר מה זה היה, אני רק זוכר שהתרגשתי, כי זו היתה הזדמנות להיות איתה לבד במקום מבודד. עלינו לגג, עמדנו לפני הדלת של הגג, ועמדתי לפתוח אותה. היא היתה קרובה אליי, הסנפתי את הריח שלה, הסתכלתי לה בעיניים, היא הסתכלה אליי חזרה, לתוך העיניים. היא ליקקה את השפתיים מבלי משים ובלעה את הרוק. התקרבתי אליה עוד, הסטתי את שיערה ונישקתי אותה. זה היה מדהים. נשיקה כל כך טעימה, כל כך רכה, כל כך נעימה, וכל כך מתואמת.

ההתכתבות אחר כך באייסי היתה סוערת. איזה מדהים! איזה שפתיים, איזה ריח, איזה טעם! מילים השתרבבו שם ונאחזו זו בזו כמו הלשונות שלנו לפני מספר דקות. אני הייתי באופוריה, לא יכולתי לעבוד, לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מלבדה, היא היתה מקובעת במחשבות שלי. הרגשתי את הלב שלי קופץ בקרבי. בימים שאחרי אותה נשיקה ברחנו לנו לגג באמצע היום, להתחבק ולהתנשק וללחוש מילות אהבה. לא יכולתי להפסיק לשמוע אותה אומרת כמה שהיא מתגעגעת אליי, חושקת בי ומתגעגעת לנשיקות ולחיבוקים שלי. התאווה ההדדית שלנו לא ידעה שובע. כמו שני תיכוניסטים, מתחבאים ולא מפסיקים להתנשק.

סיפרתי לה שאני לא מפסיק לפנטז עליה כשאני בבית עם אשתי, והיא סיפרה לי שהיא מפנטזת עליי בזמן שהיא שוכבת עם בעלה. לא הפסקנו לאהוב את בני הזוג, לא חשבנו לרגע שצריך להפסיק את הזוגיות איתם, לא הפסקנו להעריך אותם. הכל נשאר כמו שהיה, פלוס האהבה הגדולה שלנו. דיברנו שעות איך היינו רוצים להיות יחדים, הרבה אם-ים עולים בשיחה כזאת - אם הייתי מכיר אותה קודם, אם היא לא היית מתחתנת, אם מישהו מאיתנו היה מתגרש. בכל דרך שסובבנו את המציאות הקיימת אין מצב שאנחנו נחיה ביחד. אין מצב. אם היא תתגרש, היא לא תוכל להראות את פניה במושב הקטנטן שלה, כל המשפחה של בעלה תנדה אותה, ואני בכלל לא אוכל להגיע לשם. מבחינת הילדים, אף אחד מאיתנו לא רוצה להעביר אותם סאגה של גירושים, והילדים שלי מספיק גדולים כדי לא לסלוח לי לעולם.

היא היתה השמש במהלך היום שלי

המשיכה שלי אליה היתה כל כך גדולה. לא רק למראיה או לגופה, אלא, אליה ממש. אל כולה, אל האישיות, אל הגוף,הריח, אליה.... היא היתה השמש במהלך היום שלי. כשראיתי אותה סונוורתי, ולא ראיתי דבר אחר. התרגשתי כמו ילד בן 16, אבל עם בגרות והבנה של בן 40. לא רציתי לשכב איתה, זה לא מדויק, רציתי גם לשכב איתה. אבל זה לא היה העיקר, רציתי אותה. רציתי לחיות איתה, לבלות את חיי איתה, להתחתן איתה, לעשות איתה ילדים ולחיות באושר ועושר לעולם ועד.

נורא. נורא ואיום. קשה לי עם זה. אני מאוד אוהב את המכשפת שלי, אבל אני מאוד אוהב את אשתי ואת הילדים שלי. אני לא רוצה לפרק את המשפחה שלי, אני לא רוצה לבגוד באשתי, אני לא רוצה להיות אחראי לפירוק הנישואים שלה, וקשה לי עם כל המצב. אין מוצא טוב מהמצב הזה. החלטנו שצריך להפסיק את המפגשונים בגג, צריך לצנזר את השיחות באייסי, ולא להעלות נושאים הקשורים באהבה, כמיהה, נשיקות, ריח וטעם. הלב שלי לא יכול לעמוד בזה יותר, אני עוד עלול לקבל התקף לב. עמדנו בזה יומיים, ואז חזרנו לסורנו.

היו לנו מספר מחזורים כאלה של הפסקת הקשר. הקשר שלנו התחיל להשפיע לי ולה על החיים. "החיים האמיתיים", המציאות, אלה שמעבר לחלומות שלנו, החיים בבית עם המשפחה. התחלתי למצוא חסרונות באשתי. האור שלה פתאום הועם לעומת זה של המכשפת שלי.

אוף, אוף, אווווף.

• מאמרים, טורים וסיפורים אישיים על התמודדות עם בגידה