אחים לא זורקים לבור
"כדי לא להגיע למצב של אח אחד מוכה וחבול בבור, ושאר אחיו יושבים לאכול לחם על שפת הבור. כדי לא להגיע למקום הזה שכבר היינו בו - יש צורך לצרוב שוב ושוב את עקרון הערבות ההדדית". אבי רט לומד את סיפור יוסף ואחיו
לא נעים לקרוא את סיפור יוסף ואחיו. זה לא עושה לנו טוב לדעת שבמשפחה שלנו אחים ירדו לשפל כזה של השלכת אחיהם לבור ומכירתו לישמעאלים רק מפני שקינאו בו. מאוד לא נעימה העובדה שבמשפחה שלנו ילדים מסוגלים לבוא לאבא שלהם, ובקור רוח וציניות לא תאמן להראות לו כתונת שהם טבלו בדם ולומר לו - הכר נא הכותונת בינך היא אם לא, ולראותו יורד אל בנו אבל שאולה.
זה לא נעים - אבל זה מה שהיה. אלו העובדות. אין כמו פרשת יוסף ואחיו כדי להציף שוב את סוגית היחסים ברצויים בין אחים. ברמה הבסיסית - מה שקושר בין אחים זה קשר דם, והעובדה שיש להם הורים משותפים. מפה והלאה - מערכת היחסים יכולה להתפתח לאלף ואחת כיוונים - יש אחים שהקשר ביניהם מדהים ויש אחים שהשנאה ביניהם תהומית. במה זה תלוי ? כנראה בהרבה דברים - חלקם נשלטים וחלקם לא. איך שלא יהיה - האדם לא בוחר את אחיו - זה לא בידיו. כל מה שהוא יכול להחליט, וגם זה בערבון מוגבל לפעמים, זה איזו מערכת יחסים הוא מפתח איתם.
העלילה של יוסף ואחיו מסתבכת. ראובן חוזר לבור והנה אין יוסף בבור. יוסף נמכר למצרים ובינתיים הרעב כבד בארץ. האחים באים לשבור אוכל ובינתיים מואשמים בריגול. סופם של דברים לחצים ומתחים בא לידי שיא במפגש הטעון בין יהודה, בכיר האחים מהצד של לאה, לבין המשנה למלך יוסף, בכיר האחים מהצד של רחל.
עד עתה הצליח יוסף לשמור על 'פאסון'. גם כשלא הצליח להתאפק ורצה להתפרץ בבכי הוא עשה זאת בחדר צדדי. הוא מתנכר לאחיו, מדבר איתם קשות, ועושה להם תרגיל 'עוקץ' באמצעות הטמנת הגביע.
מתי יוסף נשבר
רק כשיוסף שומע מילה אחת מפי יהודה אחיו - הוא נשבר - "ולא יכול יוסף להתאפק... ויתן את קולו בבכי... ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף...".את המילה הזו שמע לפני כן גם האבא יעקב מפי יהודה בנו, ורק לאחר שמע אותה הסכים להפקיד בידיו את בנו הקטן בנימין. המילה היא ערבות. ליעקב אומר יהודה - 'אנוכי אערבנו', וליוסף אומר יהודה 'כי עבדך ערב את הנער'.
במילה הזאת מגדיר יהודה את טיב ועומק היחסים בין אחים. ערבות הדדית.
אחים אינם חייבים לחשוב אותו דבר או להצביע לאותה מפלגה. מותר לאחים לחלוק אחד על השני ולחשוב אחרת. זה בסדר גמור שכל אחד מן האחים הולך לדרכו ובונה לו את מסלול החיים שלו לפי אישיותו,השקפתו וצרכיו. זה בסדר גמור שיהיו גוונים רבים בין האחים - כל זה בתנאי - שהשוני ואולי גם הריחוק - לא יפגעו בערך היסוד של האחווה והוא ערך הערבות ההדדית.
להיות ערב פירושו להיות מעורב. לא להיות אדיש, לא להישאר בצד, אלא להרגיש חלק, להטות שכם, לקחת אחריות, להכניס את הכתף תחת האלונקה ולשאת בעול עם האחר. להיות ערב זה להיות מוכן לשלם מחיר, ולדעת שזה מחיר האחווה.
ב D.N.A היהודי, צרובה תכונת הערבות מימים ימימה. המשפט והפתגם - 'כל ישראל ערבים זה לזה' הפך להיות למשפט מכונן במערכת הערכים היהודית. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. הערבות ההדדית הזו היא התיקון למכירת יוסף, להתנשאות ולהתנכרות.
הערבות ההדדית הייתה ביסוד היחסים שבין קהילות יהודיות לאורך הדורות. הערבות הזו הייתה ערך יסוד עם תחילת התנועה הציונית והקמת המדינה, והערבות הזו היא הבסיס הערכי והמוסרי של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון.
מותר לאחים לחלוק איש על רעהו. מותר גם שהמחלוקת הזו , אם היא אכן לשם שמיים, תיגע בנקודות האמת גם היותר כואבות, תלבן דברים עד תום,
ותעורר אמוציות ואולי אף כעסים וטרוניות הדדיות. מותר למחלוקת להיות נוכחת וכואבת. דבר אחד אסון לה - אסור לה לעבור ולשבור את הקו האדום של העברות ההדדית. אסור לה להגיע לתהומות של מכירת אח בשל קנאה או שנאה, אסור לה להגיע לשפל אנושי של טבילת הכותונת בדם וגלגול עיניים צדקני מול האבא המדמם והאבל.
נכון, אחים לא בוחרים, למרות שיש כאלה שלא בהכרח שמחים עם המציאות, עם מה שיש, ועם האחים שלצידם.
אלא לאחר שנוצרה המציאות ואלו הם האחים - שהקושר בינינו הוא קשר דם, הורים משותפים, היסטוריה ועתיד. כדי לשמר את הבית הזה שלא יחרב בשלישית, כדי לא להגיע חלילה למצב מנוכר כל כך של אח אחד מוכה וחבול בבור, ושאר אחיו יושבים לאכול לחם על שפת הבור. כדי לא להגיע למקום הזה שכבר היינו בו לצערנו, וכבר שילמנו מחיר יקר על שהתפתינו להיות בו - יש צורך לצרוב שוב ושוב בתודעה, בחינוך וב D.N.A שלנו את עקרון הערבות, האומר שכל ישראל ערבים זה לזה, או זה בזה, או כמו שכתוב באחד הגראפיטים שראיתי בכניסה לבסיס צה"ל - "אם לא נהיה תלויים אחד בשני - נהיה תלויים אחד ליד השני".
