לא נמשכת אליו. לחתוך, או לנסות עוד קצת?
באיזה שלב בדיוק אני אמורה לחתוך את זה כשאני רואה שזה פשוט לא מגיע? האם כבר בהתחלה? והאם כל ניסיון לייצר משיכה כזאת, או לקוות מאוד שתגיע, הוא פשוט חסר סיכוי?
על הבר ישבו שני בחורים חמודים. הם נראו צעירים קצת, אז לא ממש התעמקנו בהם, אבל בשלב מסוים אחד מהם התחיל לשוחח איתנו. מ' ואני, שידועות כבחורות ידידותיות לסביבה, זרמנו עם הערב וגם עם הבחור. דיברנו, שתינו, צחקנו וקישקשנו, ובסופו של ערב, לאחר שהזמין אותנו לצ'ייסר וליווה אותנו החוצה, פנה אליי ושאל אם ארצה להיפגש איתו מתישהו.
מ' פתאום נעלמה באופק ואני נשארתי די מופתעת, שכן בעיצומו של הערב שוחחתי עם בחור אחר בכלל, ואפילו התגפפתי איתו מעט, סתם מתוך שעמום. תהיתי אם החדש ראה זאת, ואם כן, האם הוא לא חושש קצת מלהתחיל איתי או לעשות צעד כלשהו, אבל מסתבר שהחדש היה מאוד מפוקס על המטרה שלו, וכשעניתי שאשמח, ראיתי שעשיתי אותו שמח במיוחד.
"אמרתי לך!", צרחה מ' השיכורה מעט כשנכנסנו לרכב.
"וואי, אבל למה את צועקת?", גערתי בה.
"רק תפתחי את העיניים שלך כבר בחייאת רבאק!, את הורסת אותי, תראי כמה בחורים נחמדים יש. נראה לי שיש לזה פוטנציאל".
חזרתי הביתה כשראשי הלום שיכר, מ' צודקת, אולי הגיע הזמן למישהו נחמד, חשבתי לעצמי וחיכיתי לטלפון שלא איחר לבוא מיד למחרת.
בגיל 31 החיים נראים אחרת לגמרי בכל מה שקשור לזוגיות ויחסים. אם פעם יכולתי להכיר בחור חדש בבר, לדבר איתו כל הערב ולעשות טיזינג מכאן ועד להודעה חדשה, היום לא הכל מסתכם אצלי במשיכה רגעית, ואני מחפשת גם את העומק. מחפשת לחבר בין הדברים, להרגיש את זה מבפנים ולדעת שיש שם משהו עם משמעות. צריכה בחור שיעניין אותי ושאמשך אליו אינטלקטואלית, אבל לא פחות - שיהיה מאהב מושלם.
אחרי שבוע הגיע רגע האמת
הכל התחיל ממש כמו שצריך. דייט ראשון, שני ושלישי. תקשורת טובה, נושאים משותפים, הומור, כימיה, סרט, מסעדה, בר, טלפונים, סמסים, לא היו לי תלונות. ע' היה בחור חמוד לכל הדעות. ג'נטלמן, מצחיק מחמיא ומפרגן. קצת היה מוזר בשבילי, אחרי תקופה ארוכה בלי דייטים, אבל קל להתרגל למשהו טוב. ואז, אחרי קרוב לשבוע, הגיע רגע האמת, השלב הכי קריטי, שלב האינטימיות.
הוא התקשר בצהריים ושאל אם יש לי תוכניות מיוחדות לערב. שאלתי מה יש לו להציע, והוא השיב שחשב על ארוחת ערב שתוגש על ידי שף הבית וסרט, או משחק כדורגל לבחירתי. עניתי בשמחה, ומיד כשיצאתי מהעבודה סימסתי לכל חברותיי שנראה לי שהלילה הולך להיות מעניין.
אבל הערב, שכלל פסטה ויין וגם חיפה שקצת עשתה בושות, לא ממש עף לשמיים כמו שחשבתי. הוא היה כהרגלו מקסים ומתחשב, אבל המשיכה בינינו פשוט לא היתה שם. בכל הפעמים שנפגשתי איתו התנשקנו והתחבקנו. ניסיתי לדמיין את עצמנו במצב של סקס, אבל איכשהו התמונה הזו לעולם לא התחברה לי עד הסוף. חשבתי שעצם המפגש בבית הוא הזדמנות, מבחן לאינטימיות בינינו, מבחן אולי לעצמי, לראות שלא רק נחמד לי לבלות איתו, אלא גם שיש בינינו עוד מעבר. חשבתי שאולי הפעם הראשונה היתה רק טסט והחלטתי לתת לזה הזדמנות נוספת.
זו חרמנות או באמת משיכה?
אחרי כמה ימים יצאתי איתו לסרט. ישבנו בקולנוע, שהיה קפוא למדי, ואני, שהתכסיתי בז'קט הג'ינס שלי שהוא רק יפה, אך לא מחמם התחבקתי איתו וחשבתי על האינטימיות בינינו. רציתי להרגיש אותה, והיו רגעים שממש קיוויתי שהסרט ייגמר כבר ונלך הביתה, אבל לא הייתי בטוחה כבר אם בתוכי מדברת החרמנות, או באמת משיכה אליו. בקיצור, הייתי מבולבלת לחלוטין והחלטתי שהדרך הטובה ביותר לבדוק את זה היא כשנהייה שוב לבדנו.
נפרדנו לשלום, והוא טיפה התבאס כשבישרתי לו שכל אחד מאיתנו יילך לישון לבדו. לא רציתי לאכזב אותו, אבל גם לא הייתי בטוחה, אז התנצלתי וביקשתי שייתן לי עוד קצת זמן. .
אחרי כמעט שבועיים, התחלתי להבין שיש בעיות. ידיד שלי אמר שאני מפגרת ושהוא לא מבין למה אני מחפשת רכבות הרים ובשביל מה זה טוב בכלל. מ' אמרה שאולי שווה לתת לזה עוד צ'אנס, ואילו ב' אמר שאם זה לא שם אז חבל על הזמן של שנינו. הייתי מבולבלת וממש לא החלטית. האם כדאי לחכות שבועיים-שלושה, לצאת, לבלות, לראות לאן תנשב הרוח, או האם עדיף לחסוך את הזמן, לו ולי, ופשוט לחתוך את הסיפור כדי לא לייצר ציפיות מיותרות?
החלטתי לחסוך לו את הזמן, הציפיות, את הכסף
באותו סוף שבוע הגעתי למסקנה ששבועיים הם זמן סביר בהחלט. התקשרתי אליו והסברתי לו שזה כנראה לא יעבוד בינינו. לא ממש ידעתי למה, אבל החלטתי לחסוך לו את הזמן, הציפיות, את הכסף.
יש הגורסים שמשיכה יכולה לבוא עם הזמן, ברגע שתכיר את האדם ותרצה להיות איתו משיכה היא כמו built-in אחרי זמן-מה. יש האומרים שאם היא לא שם בהתחלה אז היא פשוט לא תגיע לעולם, ולייצר אותה זה משהו שהוא פשוט בלתי אפשרי. אני לא ממש בטוחה בסדר של הדברים, לא ממש יודעת אם קיים כזה בכלל. בסוף פשוט הלכתי עם מה שאני מרגישה.
יכול להיות שהפסדתי.
טוקבק כדורבנות:
כשאין לי משיכה אני על הירח / אוהב את עצמו, בקעת-נרקיס
אני, כמו שאתם רואים אותי בעין בלתי-מזויינת, אני כוכב שמסתובב סביב צירו, אבל נתון לכוחות משיכה. לא חס וחלילה, טבעות-שבתאי, אבל כשוונוס כפרה עליה בסביבה ליוסטון יש בעיה. ההשלכות הרסניות:
האקלים שלי עובר התחממות, החור באוזון מטריד את מנוחתי, הקטבים נמסים לי לתוך החופים בחופשות, ובכלל, קשה לי להתרכז בעצמי הגלובלי, האוניברסלי, האקולוגי, הכדור הירוק שלי אחרי האדום, כפרה עלי.
וכך הורסת המשיכה את מערכת היחסים שלי עם עצמי:
יערות גשם ג'ינג'יים, מגולחים בקרירות לגדותיהם של נהרות כחולים אטומים בסכרים מהודקים.
אוכלוסיות מלוכסנות, שחומות, משובצות, מנושלות מאיים זערוריים בלב אוקיאנוסים עם כתמי-שמן.
תינוק שנחנק בגומי בקרקעיתה של האסלה הבוהקת, הגועשת, הסוערת, את סערות לילי, חלומי, סיוטי, חראם עלי.
עד שצוות ארמגדון של איש אחד שהוא אני נחלץ לפעולה. ועוד פעולה. ועוד פעולה. עם עצמי ועם צורות-חיים אחרות. כפרה עליהן.
עד שמכוח הכבידה, מתיחת האנרגיה ועייפות המאסה, המשיכה מתפוגגת בתוך חור שחור בחלל הריק,
ואז ורק אז, חוזר הטבע לאיתנו, הכדור למקומו והאדם אצל עצמו, צלמו ודמותו, עוגת-אדמה עסיסית ללא-צלע, אני, כפרה עלי.
