שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    יש חיים אחרי הביפר

    במחזה החדש שלו, "בראנז'ה", בעז גאון סוגר חשבונות עם עולם העיתונות דרך הדמות הראשית, הנעה בדיסוננס בין העבודה והמשפחה. בראיון הוא מספר מה מושך עיתונאים לעולם התיאטרון ומודה, "הדרמה מאפשרת לך להגיע הכי קרוב לאמת"

    אחרי שנים ארוכות של עבודה כעיתונאי מוביל, בעז גאון מנסה לשחרר אחיזה ומתמקד בעיקר בכתיבת מחזות. גאון עזב את העיתון בו כתב והתמסר לתיאטרון שכבש אותו ותפס בהדרגה נפח מרכזי בחייו. במחזה החדש שלו, "בראנז'ה", שנחשף לראשונה בפסטיבל המחזות של בית ליסין ונכנס לרפרטואר הקבוע של התיאטרון, הוא סוגר חשבונות עם הצדדים הפחות זוהרים של עולם העיתונות ועם המציאות, כפי שהוא רואה אותה - בלי צנזורה עצמית או יד עורך. "זה לא מהלך תרפויטי", הוא אומר בראיון ל-ynet, "עולם התקשורת מרתק בעיני, אני מכיר אותו ואת שפתו ודרכו מתאפשר לי להתעסק בדילמות אנושיות שמטרידות אותי".


    גאון. מעדיף את השקר האמיתי של התיאטרון (צילום: אילן ספירא)

     

    הפעם הוא משתמש בנוף התקשורת כדי לדבר על מסכת הייסורים שעוברות נשים עובדות בניסיון לשדך בין חיים מקצועיים לחיי המשפחה. "בתוך עולם התקשורת, הדילמות האלה של עבודה ומשפחה חריפות יותר, כי התובענות הבלתי פוסקת והבלתי מתפשרת של המקצוע הזה היא משהו שלא קיים כמעט בשום תחום אחר", הוא מוסיף.

     

    למרות שגיבורת המחזה שלו היא אישה ועם לא מעט מהסיטואציות גאון מעולם לא נדרש להתמודד בעצמו, מהדהדות שם דילמות שאינן זרות לו. "בכל רגע נתון יכול להגיע הטלפון שישלוף אותך מתוך החיים שלך", הוא אומר, "השינויים שהמקצוע הזה מכתיב לך, משפיעים גם על איך אתה נראה, איך אתה נשמע ומי שאתה. מה אתה לובש, כמה אתה שוקל, איזו תסרוקת יש לך ומה טון הדיבור שלך. כל הדברים האלה מחריפים את הקשיים האובייקטיביים האוניברסליים שעומדים בפני מי שרוצה להצליח מאוד. לגיבורת המחזה ניתנת הזדמנות מקצועית שהיא רוצה לממש. בנקודת הזמן הספציפית, לא דחוף לה להיות אשת משפחה מושלמת. על זה המחזה".


    מתוך ההצגה "בראנז'ה". דיסוננס שקשה לגשר עליו (צילום: אייל לנדסמן)

     

    זו לא הפעם הראשונה שהוא נוגע בנושא האישה בעולם המודרני. הוא עשה את זה קודם, בספר שכתב ביחד עם אשתו, אפרת מיכאלי, "פשוט זה לא" (עם עובד), שעניינו ניסיונות הישרדותו של התא המשפחתי במאה ה-21. כמו בספר, שמציג את הפער בין הדימוי למציאות היומיומית, כך גם במחזה, המרחב שהולך ונפער בין הייצוג לחיים עצמם יוצר דיסוננס שקשה לגשר עליו. "התקשורת היא עולם ייצוגי שכאילו מתעסק במציאות", הוא אומר, "למעשה הכוורת הזו שלכאורה מיידעת את הציבור או מספרת סיפור היא גם זו שמחליטה מה חשוב ומה לא, מה קורה ומה לא. למעשה לא כל מה שקורה, קורה. ויכול להיות שמשהו שבכלל לא קורה, יהפוך לדבר הכי קורה בעולם פשוט כי הכוורת החליטה".

     

    מנגנוני ההפעלה של האדם

    ואולי השקר שמדמה אמת, שמשותף במידה מסוימת לתיאטרון החיים ולתקשורת, הוא מה שמשך בשנים האחרונות לא מעט עיתונאים לכיוונה של הכתיבה הדרמטית. אמנון לוי, רוני קובן וגאון הם רק חלק מהגל. "הכל שקר, הכל הצגה ובאופן יחסי ה'שקר' של התיאטרון לא כזה שקרי, כי מה שמתרחש על הבמה, באמת קורה. שחקן יגיב לשחקן גם בפעם המאה. קהל מגיב למה שמתרחש מולו. זו הדינמיקה האנושית", אומר גאון, "התיאטרון מקיים איזה שחזור בלתי פוסק של האופן שבו החיים מתנהלים באמת. זה מטורף, אבל זה ככה".


    "עם כל הכבוד לפוסט-מודרניזם, אנחנו עדיין חיים בעולם שוביניסטי" 

     

    גאון מוצא הגיון במשיכה של עיתונאים לעולם התיאטרון והוא קושר בין הצורך לרדת לעומקם של דברים, לפענח את המנגנונים המפעילים את האדם ולחקור את המציאות שעוטפת. "בעיתון אתה אמור לדחוס סיפור חיים לכתבה של 4,000 מילה. היכולת לתאר את הדבר כמות שהוא, בלתי אפשרית. הרצון להציג את הדברים כמות שהם מול המדיום שלא באמת מאפשר את זה, הוא דיסוננס שקיים אצל כל עיתונאי. זה נשמע פרדוקס אבל הדרמה מאפשרת לך להגיע הכי קרוב לאמת".

     

    כדוגמה הוא מביא את "משחקים בחצר האחורית" מחזה מאת עדנה מזי"א שנכתב בעקבות האונס בקיבוץ שמרת. "על הסיפור הזה נכתבו הררי כתבות, אבל המחזה הולך מעבר לשאלה העיתונאית של מה קרה וחופר לעומק בשאלה, מה בחוויית ההתבגרות איפשר לזה לקרות. במובן זה, התיאטרון מאפשר ללכת מעבר לכותרת שלנו להערב או לשורה התחתונה. בסופו של יום, כותרות לא אומרת דבר על המציאות השבירה והנזילה. כדי לתאר מה קורה נדרשים כלים אחרים. אני חושב שככתב מגזין - שהוא לא מספיק סופר אבל יותר מכתב חדשות שבא בשביל הכותרת - זה מה שהוביל אותי אל הדרמה".

     

    אז אתה אומר שמילים הן תמיד בערך או לְיַד? שלעולם לא ממש נצליח לתאר את המציאות או לתפוס את האמת המוחלטת?

     

    "ביאליק כתב שמילים זה כמו בלטות שמונחות מעל לתהום. אם תציץ בין החרכים, תשותק מפחד. העולם הזה שסביבנו לא ברור. אנחנו מנסים לא לחשוב על המשמעויות האמיתיות של החיים וכל חרושת המילים מבקשת לשכך את הפחד, מפני שאלה שאלות שאין לנו עליהן תשובות. אנשים מדברים כי השתיקה מעוררת שדים".

     

    אתה מדבר על התקשורת בטונים שמשדרים יחסי אהבה-שנאה.

     

    "כדי לרצות להתעסק עם נושא מסוים, אתה חייב להיות אמביוולנטי כלפיו, לראות את כל הפנים השונות והמשתנות שלו. האמביוולנטיות הזו בריאה במובן מסוים, היא הופכת אותך לבעל מקצוע יותר אחראי. עברתי תהליך של חשבון נפש על דברים שעשיתי לעצמי ולאחרים במהלך שנותיי בעיתונות. זה מקצוע מאוד חשוב, נהניתי לעשות את מה שעשיתי, אבל היה לזה מחיר. אני יכול לומר שאני מאוד שמח שאני כבר לא חי עם ביפר. אני לא מסוגל לעשות את זה יותר".

     

    הביפר כמטאפורה?

     

    "הביפר כגרזן שמבהיר לך שאתה חי על זמן שאול. כמו במכונת הזמן של 'Star Trek'. כשהביפר מצפצף או הפלאפון מצלצל, אתה משולח לזמן ולמקום אחר. אתה עונה ועובר פאזה, משוגר לעולם אחר. זו תופעה יחידנית".

     

    תזוזת המטוטלת

    המחזה של גאון מעלה בעקיפין גם שאלות על הדרך שעברה האישה מאז ימיה הסוערים של המהפכה הפמיניסטית. "דור אחרי המהפכה הפמיניסטית, נדמה לי שהמטוטלת נעה לכיוון השני", משחרר גאון תובנה, "יש דור שלם של נשים שחושב שהוא צריך לפצות את עצמו על מה שאבד ובמקום להתייחס לאמהות כאל חוויה מקבילה, הופך אותה לפרויקט חיים מרכזי. זה או הכל או כלום. בית שוביניסטי פטריארכלי ומסורתי יגרום לאישה עובדת להרגיש שהיא מזניחה את ילדיה. בית פמיניסטי יאשים את האישה שמקדישה את עצמה להורות בכך שאינה מגשימה את עצמה מקצועית. כך או כך, התחושה היא של פספוס והשאיפה לקיים את האיזון הזה, כמעט בלתי אפשרית".

     

    אי אפשר להיות גם עיתונאי וגם אבא?

     

    "זה משפט ששמעתי, אגב, במו אוזניי במערכת העיתון. השאלה היא מה הרף שאתה מעמיד לעצמך כהצלחה מקצועית. כל מה שתעשה, יבוא על חשבון משהו ומישהו. התקשורת לא מפסיקה לדווח גם כשלבת שלך יש חום. בהכללה גסה, רוב האנשים שמצליחים מאוד מקצועית, לא מתחזקים את התא המשפחתי שלהם ורוב האנשים שמחליטים שהפרויקט שלהם בגלגול הזה הוא להקים תא משפחתי למופת, לא עומדים בראש הפירמידה של העולם המקצועי. צריך להחליט".

     

    אצל הגיבורה שלך זה לא רק עניין של הגשמה עצמית, היא מכורה לעבודה.

     

    "היא המפרנסת. יש לה בבית בעל שלא תורם במאום לכלכלת המשפחה ועסוק כל הזמן בלמרר את חייה על כך שהיא נעדרת. מה שמדהים זה שדווקא הוא מעורר סימפתיה. אם זה היה הפוך, היו מתייחסים לאישה כאל קרצייה ולוזרית. זו גישה שוביניסטית. עם כל הכבוד לפוסט-מודרניזם, אנחנו עדיין תקועים עם תפישות חשוכות".

     

    כן, אבל התמכרות במהותה מבטלת את היומיום שמחוץ לעבודה. זה בטח מוכר לך.

     

    "לכתבי חדשות הרבה יותר קשה. שם זו באמת התמכרות, כי ממד הדחיפות הוא יותר אמיתי מאשר בכתיבה מגזינית. אם אתה אדם תחרותי, אתה רוצה להיות זה שמביא את הסיפור. אתה כל הזמן במרוץ וקשה לצאת מזה. המערכות, כמובן, מטפחות בך את תחושת האשם על שלא מישכנת את חייך לטובת הדבר.

    למוספים בישראל מייצרים כתבה של 4000 מילה בשבועיים. זה לא קיים בעולם. הכמויות לא סבירות, כי יודעים שעיתונאים חוששים להיעלם. אפשר לחשוב שבלי קרדיט בעיתון, אתה לא קיים. לא נולדנו לתוך הקרדיט, ולמרות זאת העולם הוירטואלי הזה בפירוש ממכר".

     

    אז איך חותכים את חבל הטבור?

     

    "בהדרגה. ככל שהקריירה התיאטרונית שלי הלכה והתפתחה, היה קל יותר לעשות את הצעד. זה קשור מן הסתם בגיל, בפרספקטיבה, בהכרה שהזמן על הכדור הזה מוגבל ואין אשראי אינסופי לעשות חזרות גנרליות להצגה הזו שנקראת חיים. מתישהו צריך פשוט לעלות על הבמה. הגעתי למיצוי. עשיתי הרבה דברים שמאוד ריגשו אותי ושאני גאה בהם מבחינה עיתונאית. הגיע הזמן ללכת למקום אחר".

     

    יכולת לכתוב ספרים, תסריטים, סיטקומים לטלוויזיה. למה תיאטרון?

     

    "כי תיאטרון זה מדיום שכמעט אין לו מתחרים ברמת האינטנסיביות של החוויה. הוא ממלא אותי וגורם לי אושר. תיאטרון הוא כמו מעבדה כימיקלית שמאפשר לך להבין טוב יותר את החיים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים