שתף קטע נבחר

יום הזיכרון המושכח

"עשרה בטבת, יום הצום המציין את תחילת חורבן המקדש ונבחר לציין את חורבן יהדות אירופה, עובר על מדינת ישראל כלא היה. כמעט ללא איזכור בכלי התקשורת, ללא כל ציון בבתי הספר הכלליים, נפקד מלוחות השנה וכמובן מלוחות השידורים". חילונים, הרב חייקין, מבקש מכם להנמיך קצת את הווליום

את ילדותי העברתי בקיבוץ הדתי שלוחות, שבעמק בית שאן, היפה והחם. את מרחב המקום מילא הטבע על שלל מראותיו וחילופי עונותיו ואת חלל הזמן שלנו מילאו פעימותיהם של שני שעונים רבי עוצמה. השעון היהודי והשעון הישראלי. בשעון היהודי היו קבועים שלושת הרגלים והימים הנוראים, ימי שמחה וימי צום. בשעון הישראלי, יום השואה ויום הזיכרון, ט"ו בשבט ויום העצמאות. ועל אף שקצבו ורוחו של כל שעון היה שונה, הם התמזגו למסכת אחת שלמה שבה חשתי חיבור טבעי למסורת הדורות כמו גם למדינת ישראל המחדשת.

 

לתומי חשבתי, שכך פועל ופועם העולם כולו, עד שהתבגרתי ומציאות אחרת התגלתה לי וטפחה על פני. במציאות האחרת והמצערת, כל שעון מבקש את בלעדיותו ומסרב להכיר באחיו. ציבור אחד מפנה עורף למסורת ישראל וציבור אחר למדינת ישראל. האם באמת זה גורלנו? האומנם לא ניתן לחיות מתוך כבוד לשני ה"שעונים".

 

כך היה עם זיכרון השואה. מדינת ישראל הצעירה והנאבקת על קיומה, התקשתה להזדהות עם תמונת יהודים המובלים אל מותם מבלי להשיב מלחמה ובחרה לה את מרד גטו ורשה כסמל ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. בכך, היא ביקשה לבטא את הלקח המרכזי בעיניה "לעולם לא עוד".

 

הציבור הדתי, לעומת זאת, חיפש דרכי זיכרון המקובלות במסורת, דרכים של צום ותענית, הדלקת נר זיכרון ואמירת קדיש. אך היות ואין להוסיף יותר ימי תענית על אלו הקיימים בחרה הרבנות הראשית לישראל את י' בטבת ליום הקדיש הכללי.

 

על אף שהמניעים והכוונות, דרכי העיצוב והרוח של שני הימים שונים מאוד, לא חשתי מעולם סתירה ביניהם. בבית הספר היו מציינים את יום השואה והגבורה בטקסים רבי רושם ובשמיעת ניצולים, אנשי עדות. ובעשרה בטבת סבתי עליה השלום הייתה מדליקה נר זיכרון לבני משפחתה שנרצחו ובית הכנסת התמלא באומרי קדיש. וכך זיכרון השואה אצלי התעשר והעמיק משתי נקודות מבט שונות אלו מתוך השלמה וללא סתירה.

 

דווקא לכן, כל כך מעציב ומרגיז כאשר אני נתקל באנשים בקרב המחנה הדתי המערערים על הצורך שלנו ליטול חלק ביום השואה והגבורה, "למה אנחנו צריכים את הטקסים שלהם? יש לנו את עשרה בטבת!" בוודאי שאנחנו צריכים להשתתף עם הכלל בהתייחדותו עם זיכרון החורבן הנורא. דווקא השואה חידדה את היותנו משפחה אחת, עם אחד וזיכרונה מדגיש את חובתנו לכבד איש את אחיו, לעמוד איש לצד רעהו ולכבד את דרך הזיכרון וההתייחדות שלו, לחלוק ולהשתתף עמו בהבעת כאבו.

 

אבל לא פחות מרגיז שעשרה בטבת,

 אותו יום צום המציין את תחילת חורבן המקדש ושנבחר לציין את חורבן יהדות אירופה. היום שקודש על ידי אלפי שרידים מהתופת ששמרו את זיכרון יקיריהם שיום מותם לא נודע באמירת קדיש. היום בו בתי כנסיות התמלאו בקולם הרועד של ניצולים "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", קולות ההולכים ומתמעטים, עובר כאילו לא היה. כמעט ללא איזכור בכלי התקשורת, ללא כל ציון בבתי הספר הכלליים. נפקד מלוחות השנה וכמובן מלוחות השידורים.

 

עמך ישראל יתייחד עם הגיגי ולהגי "האח הגדול" במקום להתייחד ולו לשעה קלה עם זכרון רבבות נשמות טהורות שלא הותירו אחריהם מי שיאמר עליהם "קדיש". האם לא ראוי שמשהו מהתחושות של הציבור הדתי ביום השואה והגבורה, משותפות הגורל ואחוות האחים, יחוש גם הציבור הכללי כלפי י' בטבת? ואולי.. רק יזכירו את קיומו או לפחות בשעה שנרות הנשמה דולקים בבתינו, ינמיכו קצת את הווליום...

 

הרב איתמר חייקין הוא מנהל בית הספר המדעי תורני אמי"ת כפר בתיה שברעננה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: איי פי
זיכרון השואה. ארכיון
צילום: איי פי
מומלצים