שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ירח דבש בהודו, תקועה בלי בן זוג ובלי כסף

    אחרי נסיעת רכבת של יומיים וחצי, עדי כמעט נטש אותי לטובת בחור מבומביי. אחר כך נתקלנו בחבר ילדות מקיבוץ אפיקים, שגרם לנו להתבייש בעובדה שלא חשבנו לנקות את האסלות עם שמפו

     

    זמן ההגעה מוורנסי לגוקרנה משתנה – שעה וחצי בטיסה, או יומיים וחצי בשתי רכבות עם עצירה של תשע שעות ביניהן בעיר קליאן, שלא מופיעה בשום מדריך תיירים, ובצדק. כטיילים קשוחים, בחרנו באופציה השנייה. בקרון שלנו ישבו בין השאר גם אם צעירה ושני ילדיה הצווחניים, אחד מהם תינוק נטול חיתול שהשתין וחירבן בחופשיות על ספסל הישיבה. אמו הדאוגה תלתה את מכנסיו המטפטפים לייבוש מעל ראשינו, וכשבנה שוב השתין במכנסיים שהוחלפו היא היתה לוקחת את אלו שכבר יבשו ומלבישה לו אותם מחדש, כאילו זה עתה יצאו מהכביסה.

     

    הרכבת הראשונה נסעה במשך 27 שעות והורידה אותנו בשעת צהריים רותחת בקליאן. חיפשנו חדר להעביר בו את תשע השעות הקרובות, אך הבעלים של שתי האכסניות היחידות בעיר דרשו מחיר מופקע של 500 רופי (קצת פחות מ-50), אז משום מה חשבנו שיהיה לנו טוב יותר ברחוב. טעינו.

     

    התמקמנו על ספסל וחיכינו שהזמן יעבור. עדי אמר שהוא הולך לקנות לנו מיץ ומיד ישוב, אני נשארתי לשבת עם התיקים הגדולים. 20 דקות חלפו להן והתחלתי לתהות לאן נעלם אישי היקר עם התיק הקטן וכל המסמכים. כעבור חצי שעה ביקשתי מהודית נחמדה שתשמור לי על הציוד ויצאתי לחפש אחריו ברחבי קליאן, ללא הצלחה. כעבור שלושת רבעי שעה התחלתי לאמוד את מצבי החדש בחיים: "הנה את פה בקליאן, בלי בן זוג, בלי מסמכים ובלי כסף".

     

    בעודי מנסה להבין איך התדרדרתי למצב כזה ראיתי את עדי שב אליי, שמח וטוב לב עם כוס מיץ ביד. הדמעות פרצו מתוכי ללא שליטה, מהולות בתחושת הקלה אדירה על כך שלא אצטרך להשתקע בקליאן. עדי, שלא שם לב שנעדר במשך זמן רב כל-כך, סיפר לי סיפור תמוה על בחור הומוסקסואל מבומביי שהתחיל איתו והזמין אותו להתארח אם אי פעם נגיע לעיר. החלטתי לעבור בשתיקה על כך שהוא כמעט נטש אותי לטובת בחור ולא לשאול שאלות נוספות. תשע השעות זחלו להן עד ששבנו לתחנת הרכבת, שאיחרה בארבע שעות נוספות.


    עצירה של הרכבת בדרך לגוקרנה (צילום: קרן להמן)

     

    בהגיענו לחוף, שוב בחרנו להתגורר בחדר דמוי צינוק במרחק טראק מהשירותים והמקלחת המשותפים. על אף התנאים, לא היה דבר שישווה למגע המים (הקרים) והסבון, שגרמו לנסיעה בת היומיים וחצי להיראות כזיכרון רחוק והזוי. עכשיו הגיע הרגע לו חיכינו מאז שיצאנו לדרך: דג ובירה לאור שקיעה. נרגשים יצאנו אל המסעדה הקרובה, שכמו כל מסעדת תיירים בהודו, השמיעה כמוזיקת רקע את בוב מארלי.

     

    בין רגע הפכנו מזוג לשלישיה

    פתאום שמענו מאחורינו את השריקה המסורתית מהקיבוץ של עדי (כן, גם שריקה מסורתית יש להם בקיבוץ) וקול מוכר קורא: "נאפאסססס". הסתובבנו מופתעים לאחור. "קוצי?!", לא האמנו למראה עינינו. כך נפגשו להם נאפאס (עדי) וקוצי (יותם), שני יוצאי קיבוץ אפיקים, ויש להם את השריקה שלהם, השירים שלהם, הכינויים שלהם והזכרונות שלהם מימי חדר הילדים.

     

    בין רגע הפכנו מזוג לשלישיה. אני זו שהיתה הגלגל החמישי כמובן, כי עם כל הכבוד לזה שהתחתנתי עם בן הקיבוץ, עדיין לא הכרתי את שירי ההלל לקיבוץ ("אפיקים הו"), לא ידעתי את שמות הזקנים המשוגעים, לא זכרתי איך פנינה הרשקו השתכרה בפורים לפני 12 שנה ומעל לכל - לא ראיתי איך זה היה "אז", לפני ההפרטה.

     

    קוצי התגלה כאיסטניס לא קטן והזדעזע לשמוע את חוויותינו עד כה: "מה קורה לכם?! אתם בירח דבש!", נזף בנו. אבל היינו נחושים שזו הדרך לטייל בהודו, כמו פעם, כשהיינו בני 22. קוצי לעומתנו, על אף שלא היה בירח דבש התגורר בחדר הכי מפנק בגוקרנה ורכש לעצמו חומרי ניקוי לאסלה ולמקלחת שהדיפו ריחות של ספא כפרי. "יש פה אנשים שניקו את האסלות רק עם שמפו", אמר לנו והעווה את פניו בגועל. עדי ואני הנהנו והיינו מאוד נבוכים שהמחשבה לנקות את האסלה לא עברה כלל במוחנו, גם לא עם שמפו.

     

    חולדת הענק הכריעה את הכף

    בלילה, אחרי שגירשנו שמונה מקקים החוצה והתמרחנו בכמויות אסטרונומיות של חומר נגד יתושים, נשכבנו לישון על המזרן בעובי חצי סנטימטר בחדרנו. לפתע התעוררתי בתחושה שמשהו הולך לי על הרגל. זזתי, והמשהו קפץ לי מהרגל בבהלה והחל להתרוצץ בכל החדר תוך כדי שהוא מפיל חפצים. בחושך זה נשמע כאילו סוס דוהר לנו בחדר. הלוואי וזה היה סוס.

     

    הדלקתי את האור והצלחתי לראות חולדה בגודל של גור נמרים חומקת החוצה. בשלב הזה נשברתי והתחלתי לבכות שאני מתגעגעת הביתה והאשמתי את עדי בכל מיני דברים שלא היו באשמתו, כולל העובדה שיש לו שפם.

     

    עוד באותו לילה העברנו את החפצים שלנו לחדר מרווח, נקי ויקר. "אפשר להתחיל את ירח הדבש?", שאל אותי עדי בחיוך משופם. "אפשר", עניתי ונשקתי לאהובי, בטרם נרדמנו חבוקים על המזרן התפוח, בעובי 30 סנטימטר, שסימל תקופה חדשה בירח הדבש שלנו – תקופה של חדרים יקרים, ארוחות גורמה, מוניות ספיישל וטיסות פנימיות. כשפגשנו במטיילים צעירים שזה עתה השתחררו מהצבא נהנינו לשמוע את סיפורי הגבורה שלהם על חדרים מעופשים, רכבות בלתי אפשריות וקילקולי קיבה. זה הזכיר לנו איך גם אנחנו, פעם, היינו צעירים ומסוגלים.

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מעכשיו רק מוניות ספיישל
    צילום: סיגלית גיגה פרקול
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים