שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הצל של פיאף

    יונית טובי, המגלמת את אדית פיאף בהפקה החדשה של התיאטרון העירוני באר שבע, נכנסה לתפקיד באופן מוחלט. אחרי שביקרה בקברה של הזמרת הצרפתיה ונלחמה להציג אותה באור מחמיא יותר, היא מודה: "היא אצלי בדם ובנשמה"

    קולה וחייה של אדית פיאף הובילו את השחקנית הישראלית הצעירה יונית טוּבּי לרחובותיה וסמטאותיה של העיר פריז. שם, בבירת צרפת, יצאה לחפש אחר שורשי האגדה של השנסון הצרפתי. שם, היא התאהבה עד כלות בזמרת שאת דמותה היא מגלמת בכישרון רב בימים אלה ב"פיאף", ההפקה החדשה של התיאטרון העירוני באר שבע. "פיאף אמרה שבלי מוזיקה ואהבה, אין לה סיבה לחיות. זה נשמע דרמטי, אבל זה בדיוק מה שאני מרגישה", היא אומרת בראיון ראשון ל-ynet.


    טובי עם אוהד יהודאי. תהומות עצב לעומת נהנתנות (צילומים: יוסי צבקר)

     

    למרות פערי השפה, מרחק התקופה, הבדלי הדורות ומסלול החיים השונה מקצה לקצה, טובי נכבשה בקסם. "התאהבתי בה. זה הפך לאובססיה. כל סרט עליה שלא ראיתי אני קונה. כל שיר שלא הכרתי, אני שומעת שוב ושוב. נהייתי מעריצה שלה", היא אומרת ומנסה להסביר, "זו הכנות, האמת הבלתי מעורערת, החוצפה, הכריזמה, הביטחון העצמי ומצד שני השבירות, הלב הפתוח והכישרון האינסופי".

     

    ההיכרות שלה עם פיאף החלה למעשה בבית הספר לאמנויות הבמה, "בית צבי", בו למדה. בסוף שנה א' הזמין אותה מנהל בית הספר, גרי בילו, להשתתף בערב שנסונים. היא היתה בת השכבה היחידה שהוזמנה להשתתף באירוע, וההתרגשות היתה אדירה. את פיאף לא ממש הכירה קודם לכן, גם לא את "האקורדיוניסט", שיר שכתב לזמרת המוזיקאי היהודי מישל עמר, שהיה אחד ממאהביה הרבים. משם, הדרך לתפקיד ראשי במחזה על חייה של פיאף, היתה קצרה.


    "ביקשתי שתתן לי את הכוחות לגרום לקהל להתאהב בה דרכי"

     

    בסוף שנה ב', אחרי עבודת תחקיר מאומצת, טובי נחתה בפריז, מצוידת בספר ובו כתובות שהיו משמעותיות בחייה של פיאף. היא עלתה במדרגות שעליהן, על פי האגדה, נולדה פיאף, שרה בפינת הרחוב בה החלה פיאף את דרכה, ביקרה בבתים בהם גרה הזמרת ובבית הקברות "Pere Lachaise" בפריז בו נקברה. "ביקשתי ממנה שתתן לי את הכוחות והיכולת לגרום לקהל להתאהב בה דרכי ובי דרכה", אומרת טובי, "זה היה רגע מלא באהבה".

     

    אבל הרגע שבו ידעה שפיאף חדרה לה לורידים היה יום הטיסה חזרה הביתה. "יש בפריז פאב שהוקם על ידי אחד המעריצים של פיאף לזכרה. הקירות מלאים בתמונות נדירות שלה וברקע מתנגנים שיריה. כשסיפרתי לבעל המקום שאשחק את פיאף, הוא הזמין אותי לכוסית ובמהלך הימים בפריז חזרנו לבקר שם כמה פעמים", היא מספרת, "ביום הטיסה באתי להיפרד ובעלי המקום סיפר שערב קודם ישבה בפאב סימון, חברת ילדות של פיאף. בכיתי כמו תינוקת. הרגשתי פספוס איום כאילו מדובר היה בחברה הכי טובה שלי, בבת המשפחה היחידה שהיתה לי. זה מגוחך ואין לי מושג מה גרם לכל האמוציות האלה להתפרץ, אבל בשלב הזה הבנתי שהיא אצלי בדם, בתוך העורקים, בנשמה".

     

    הביצועים של טובי לשיריה של פיאף מרשימים. גם הסגנון דומה, למרות היעדר החספוס המאפיין את האישה שהפכה שם נרדף לצרפת ולשנסון הצרפתי. "אנחנו שרות ממקומות שונים", אמורת טובי, "פיאף השתמשה בעוצמה קולית שבאה ממקום אחר בגוף. זה דרש עבודה רבה. היא לא שרה על אפיזודות בחיים, היא שרה את החיים שלה מתוך הפצע הפתוח, מהמקומות הכי כואבים בנפש".

     

    מה שגירה אותה יותר מכל בעבודה על הדמות היו הקצוות שביניהן נעה פיאף. תהומות הכאב והעצב האינסופי מחדש ומנגד, הנהנתנות, השובבות, ההומור. "השילוב הזה הופך אותה לאישה שאי אפשר לעמוד בפניה וזו התמודדות לא פשוטה", אומרת טובי, " כל הזמן ליווה אותי הצל שלה. אחרי הכל, מדובר במאסטרית. פחדתי מהחיבור לתהומות, לפחדים, לשדים שרדפו אותה. היה לי חשוב ללכת עם האתגר ולייצר כנות".

     

    "העלינו את המחזה של פאם ג'יימס כמות שהוא בתרגיל פנימי מול המורים בבית צבי ולמען האמת זה מחזה בלתי אפשרי שסותר לא מעט עובדות בחייה של פיאף", היא אומרת, "יש בו משהו זול, וולגרי, שמציג אותה באופן שטחי. היה לי מאד קשה לשחק בו כי לא רציתי להציג אותה כך. במידה מסוימת הייתי הסניגורית של פיאף והתווכחתי עליה לא מעט עם אלי ביז'אווי, שעיבד את המחזה וביים את ההצגה".

     

    ביז'אווי ערבב סצנות קיימות במחזה עם פרטי ביוגרפיה ממקורות שונים. סצנות מסוימות נכתבו מחדש. חלקן שונו עד לבלי הכר. "רציתי להראות את פניה האמיתיים של פיאף כדי להסביר למה כולם התאהבו בה", היא אומרת, "המחזה נכתב מחדש והיום אני שלמה איתו לגמרי".

     

    עכשיו, אחרי שההפקה נכנסה באופן רשמי לרפרטואר הקבוע של תיאטרון באר שבע, וקצת לפני שהיא מגיחה להופעה אורחת בבית ציוני אמריקה בתל אביב (13 בינואר), יונית טובי מרשה לעצמה לחייך. "זה ניצחון קטן", היא אומרת, "מי היה מאמין שהצגה שהתחילה בבית הספר תגיע לבמת תיאטרון באר שבע".

     

    על הבמה את מתפרקת, בוכה, שרה בלי פלייבק. זה לא מתיש?

     

    "אני לא מפחדת להישרף על הבמה, אם לזאת הכוונה, כמו בסטיקר הזה 'אמנות או נמות'. בשביל זה אני שם".

     

    ומה החלום?

     

    "להמשיך בשלי. לאהוב. לזכות בפרס ישראל בתחומי הבמה. לא מעניין אותי ברודוויי או הוליווד. אני רוצה להטביע את חותמי פה, ארץ ישראל. להיות משמעותית, לגעת בכמה שיותר אנשים, להשפיע על עולם המוזיקה והתיאטרון במקום שבו אני חיה. אם זה במוזיקה, אז הייתי רוצה למלא את קיסריה. אם זה בתיאטרון, אז להמשיך ולעשות, לגדול ולהתפתח".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    טובי בתור פיאף. שרות ממקומות שונים
    צילום: יוסי צבקר
    לאתר ההטבות
    מומלצים