כמה פעמים אפשר לצאת לוזר בעשור אחד?
עשר השנים האחרונות סיפקו לשימי ששון אינספור רגעים ספורטיביים בלתי נשכחים, חבל שבחלק מהם הוא החליט לעזוב את הטלוויזיה או האצטדיון בדיוק לפני שהדרמה התרחשה
סיכומי העשור כוללים בדרך כלל אירועים הצרובים בזיכרון הקולקטיבי, אבל לפעמים הרגעים הזכורים ביותר הם אלה הנוגעים לנו אישית. הפעם בתפריט אפשר למצוא נסיך שמאפיל על מלך, אוהד בית"ר שמרגיש אדום, התגלות מאוחרת והרבה רגעים מדהימים שהצלחתי להחמיץ ברוב מזל.
17 במאי 2008: חזרתו של דל פיירו
כמעט לאורך כל העשור התרפקו אוהדי אלסנדרו דל פיירו על שנות ה-90, ובעיקר על עונת 97/98 הגדולה שלו. אחרי הפציעה באוקטובר 98', הנסיך כבר לא חזר להיות אותו שחקן. היו רגעי קסם ומשחקים גדולים, אבל משהו היה חסר. ב-2007/08 זה השתנה.
דל פיירו בן ה-33 כבש בלי הפסקה, חזר לנבחרת ולמשחק האחרון (17 במאי, סמפדוריה) הגיע עם שתי שאיפות: להרשים פעם נוספת את דונאדוני על מנת שיכלילו בסגל ליורו, ולכבוש שני שערים כדי להפוך למלך השערים של הסרייה A בפעם הראשונה בקריירה.
דל פיירו חוגג שער, הנסיך מת, יחי המלך החדש (AP)
צפיתי במשחק ולנגד עיניי נגלה דל פיירו של 1998. כבר בדקה השביעית השחיל בין רגליו של השוער את הראשון, בחלוף עשר דקות סחט פנדל ונתן לדויד טרזגה (שהתחרה איתו על מלכות השערים) לכבוש מהנקודה. השיא הגיע בדקה ה-65. דל פיירו קיבל כדור ליד קו החוץ, עבר בין חמישה שחקנים בדרך לרחבה, סחט עוד פנדל וכבש אותו בעצמו. 21 שערים, כתר על הראש ויכולת שיא. המלך (דל פיירו 98') עובר לארכיון, יחי המלך החדש (דל פיירו 08').
17 במאי 2000: הרגשתי כמו אוהד הפועל... עד הפנדלים
בתחילת העשור עוד התעניינתי בכדורגל המקומי. עקבתי בלהט אחרי בית"ר ירושלים, אלי אוחנה נחשב למאמן מצליח ויוסי אבוקסיס לבש צהוב. כמה משתנה בעשור. למרות שה-17 במאי 2000 הסתיים במפח נפש, אני עדיין נזכר בו ומתרגש.
היום, עם שני גביעים בשנתיים, לקביעה כי בית"ר היא קבוצת גביע טיפוסית יש גושפנקא, אבל לפני עשור לא היה זה המקרה. האוהדים לא אהבו את הכינוי 'קבוצת גביע' וכל קמפיין מאז שנות ה-80 הסתיים בלא כלום, אחרי שער בדקות הקריטיות ביותר.
ב-2000 קיבלה בית"ר הזדמנות לנקום בהפועל תל אביב על ההפסד בגמר של 99'. בדקה ה-86 זה נראה היה גמור אחרי שער של דיאן ראצ'וניצה, בית"ר עשתה 'הפועל' והשוותה בתוספת הזמן (ויקטור פאצ'ה). בדקה ה-114 הפועל שוב סגרה עניין (סלים טועמה), אבל דקה לסיום בית"ר לא התחפשה להפועל, אלא מערב גרמניה, עם שער שיוויון הזוי.
איציק קורנפיין נגח אחורנית כדור קרן, גולן דרעי המשיך במספרת ופאצ'ה סיים בראש. אצטדיון רמת גן פשוט התפוצץ. הרגשה של כאוס מוחלט, טירוף אמיתי, כאילו כולם עם בית"ר. אבל בסוף, בית"ר כמו בית"ר, הפסידה בפנדלים אחרי שכולם בעטו לשמיים. לאוחנה עד היום אין תואר כמאמן, ואני, עדיין כואב את ההפסד ההוא. ככלות הכל, הדבר היחיד שכואב יותר מלהפסיד בגמר, זה להפסיד בגמר ענק. ועוד להפועל.
26 במרץ 2005: ישראל - אירלנד, יצאתי לוזר 1
אחרי ה-2:2 המפוספס מול שווייץ, הגיעה אירלנד לישראל, ארבעה ימים לפני שהנבחרת פגשה את צרפת בסיום משוגע לחודש מרץ. כבר לאחר שלוש דקות עלו האירים ליתרון והותירו אותי ואת חבריי המומים, עד תום הזמן החוקי לא השכילה ישראל להשוות.
אני ועוד חבר, מאוכזבים ונחושים להימנע מפקק ביציאה, קיבלנו את ההחלטה הגרועה ביותר בעולם - לעזוב לפני הסיום. בעודנו פוסעים במנהרה, נשמע בום אדיר מאחורינו, כזה שכשמדובר במנהרות מלווה בדרך כלל בכדור אש וריח של גז. הפעם הבום לווה בשאגות "יש", חשבנו שהאצטדיון קורס עלינו. כמו מטורפים רצנו באמוק פנימה כשאנחנו שואגים עם הקהל 'אל אל ישראל' ועוד תוהים - 'גול או פנדל?!'. זה היה כמובן הגול של עבאס סואן. באופן אינסטינקטיבי, כשכר הדשא נגלה לעינינו חיכינו להילוך החוזר. החברים שהמתינו בסבלנות לביאתו של ה'תחת' צחקו עלינו, אבל בדיעבד הפכה הריצה במנהרה לזיכרון מתוק, רגע בלתי נשכח.
15 בפברואר 2002: הצטרפות למועדון ג'ורדן
לכל אחד יש סיפור על משחק או סל זכור של מייקל ג'ורדן, ואני? מהאייטיז יש לי רק סיפורים מהאחים ובנייטיז לא הערכתי את הזכות שנפלה בחלקי. רק בתחילת העשור הצטרפתי ל'מועדון ג'ורדן', ב-15 בפברואר 2002, כשוושינגטון של מייקל התארחה אצל פיניקס.
כמה חודשים לפני כן 'אלוהים' עשה עוד קאמבק, ולמרות חששות מצד רבים הוכיח לילה אחרי לילה שכוחו עוד במותניו. הוויזארדס קיוו שיסחב אותם בדרך נס לפלייאוף, מה שלא קרה לבסוף, אבל הדרך אל האכזבה היתה מרתקת ורצופה במשחקים גדולים.
המשחק ההוא בפברואר לא היה תצוגת מופת, אבל הרגע הענק שלי הגיע 5.6 שניות לסיום. וושינגטון בפיגור נקודה, ג'ורדן קשישא קיבל כדור, הטעה את שון מריון וקבר לו סל על הראש עם הבאזר. 'He did it again, He did it again", צרח השדר. זה לא היה בשיקגו, ולא בגמר הפלייאוף, אבל הצרחות, העובדה שמעטים צפו במשחק וגם שמייקל היה זקן חביב, הופכים את הזיכרון שלי מג'ורדן למיוחד. אחרי הכל, כמה כבר אפשר לשמוע על הסל ההוא מול ביירון ראסל?
15 ביוני: יצאתי לוזר 2, יורו 2008
"אין שם נבדל, הנה ניהאט, והכדור ברשת! 2:3 טורקיה! לא ייאמן! לא ייאמן מה שקורה כאן! איזה מהפך באצטדיון בז'נבה!!! הצ'כים בהלם, הטורקים בטירוף, ניהאט הולם פעמיים, וטורקיה בדרך למפגש עם קרואטיה ברבע הגמר, אבל על פי מה שקרה כאן בדקות האחרונות, אני מסייג את הקביעה הזו! זה לא נגמר! משחק מטורף לגמרי!".
עם הצרחות הנפלאות הללו מאיר איינשטיין גרם לי לצאת בסערה מהשירותים לעבר הטלוויזיה ולימד אותי לקח חשוב - לא מתכוננים לפנדלים עד שהשופט שורק. טורקיה הפכה מ-2:0 ל-2:3 ברבע שעה, אבל הלוזר, כרגיל, פספס את שיא הדרמה.
25 במאי 2002: בוסטון - ניו ג'רזי, יצאתי לוזר 3
ומפיפי ללישון. הקבוצה שלך מקבלת בראש (פיגור 21 נקודות לאחר שלושה רבעים), בבית, בגמר המזרח. כל אחד היה פורש למיטה, הרי מדובר במשחק גמור. אני הלכתי לישון, וקמתי לבדוק בבוקר מה תוצאת הסיום. לתדהמתי, מה שקרה בסוף המשחק כמעט הוביל לסוף שלי.
הירוקים השלימו את הקאמבק הגדול בתולדות הפלייאוף וניצחו 90:94, אחרי 16:41 ברבע האחרון. שפשפתי עיניים, צבטתי את עצמי, וגם בערב, כשלראשונה בחיי צפיתי במהדורת חדשות הספורט נפתחת עם NBA, עוד התקשיתי להאמין. שש שנים אחרי עשינו מעין שחזור, במשחק הרביעי בסדרת הגמר מול הלייקרס, והפעם, לשם שינוי, לא יצאתי לוזר.
2 ביולי 2000: 'משנה מקום משנה מזל' עבד. לרעתי
שחקני הספסל של איטליה עמדו מחובקים על הקווים, 0:1 לאזורי בתוספת הזמן של גמר יורו 2000 ברוטרדאם ואני כבר התחלתי לחגוג זכייה של הנבחרת שלי באליפות אירופה. מי יזכור את ההחמצות של אלילי דל פיירו, אוטוטו כולם יחגגו בפיאצות ברחבי המגף.
אממה, בסוף הערב עסקו בפיאצות בעיקר בשריפת חולצות עם המספר 10. צרפת השוותה בדקה ה-94 מרגלי סילבאן וילטורד, וסגרה עניין עם שער זהב של טרזגה. וכל זה בגלל אחי הפרנקופיל, שמשום מה, בדקה 92 זרק לאוויר 'משנה מקום משנה מזל' ועבר כורסא. המשפט הזה הוכיח עצמו בפעם היחידה בהיסטוריה. נו, כוורת הרי אמרו גם שיש סוף לכל דבר.
3 במאי 2002: לשימי ריגר נגמר מלאי ה'רק רשת'
עוד לפני המהפך ההוא מול הנטס, התמודדו הסלטיקס בסדרת סיבוב ראשון מותחת מול הסיקסרס, בהופעה הראשונה שלהם בפלייאוף מאז 1995. הקבוצה
ההיא של בוסטון הושתתה על פול פירס ואנטואן ווקר והיתה מטורפת, כזו שלפעמים סיפקה כדורסל מעולם אחר ולפעמים בלאגן אחד גדול.
באותו ערב בפליט סנטר, במשחק החמישי והמכריע, היה זה מופע של פעם בעשור. הוא מתויג אצלי כתצוגת הכדורסל האולטימטיבית - משחק שפשוט תענוג לצפות בו, כזה שמעצים אצלך את האהבה לכדור הכתום. משחק בו כל כדור נכנס.
התוצאה כבר מעידה על הצגה (87:120) אבל הסטטיסטיקה מוסיפה הסבר - הסלטיקס קלעו 19 שלשות (מרחק שלשה אחת משיא פלייאוף) ב-65.5 אחוז. פול פירס (46 נק', 29 מהן בחצי הראשון) קלע לבדו שמונה זריקות מחוץ לקשת (מתוך עשרה ניסיונות), מרחק קליעה אחת משיא פלייאוף אישי. אגב, אם יש משחק שנותן פייט לתצוגה הזו כהופעה הגדולה ביותר שראיתי מהקבוצה שלי, הוא כמובן השואו מה-18 ביוני 2008, אז חגגנו עם 92:131 על הלייקרס, והוכתרנו כאלופים.
