קריאה לעזרה

הגענו לארץ ב־1965 מרומניה הקומוניסטית. ברומניה נהג אבא שלי לקנות את כל העיתונים כל יום ולקרוא כל מילה. מי שנולד פה לא יבין כמה חשוב דווקא שם לקרוא כל מילה. לפעמים פירור אינפורמציה שקלטת בזמן ונערכת אליו בהתאם, עושה את ההבדל בין לשרוד או לחדול.

כשהגענו לארץ היו לנו הרבה קשיים: שפה, פרנסה, מגורים. אבל הכי קשה היה שלא יכולנו לתקשר ולהתחבר לאנשים שגרו פה, להבין מה קורה פה ואיך להתנהג. מהר מאוד הבנו שרומניה וצ'אושסקו לא מעניינים אף אחד פה. בארץ תמיד היה כל יום "או סקנדל או פסטיבל". אם אתה לא יודע מה על סדר היום, אתה לא קיים. אין סיכוי להיקלט. תמיד תרגיש זר. זה היה קשה. כל כך רצינו להרגיש שפה סוף סוף אנחנו שווים, ונחשבים. לא ידענו עברית, לכן לקרוא עיתון, דבר שהיה מובן מאליו קודם, הפך לחלום. לקנות עיתון הפך למותרות.

באותם ימים היינו מעט זמן בארץ ואבי ז"ל נסע לתל אביב. כפי שהיה נהוג באותם הימים, צעירים רצו ברחוב עם עיתונים ביד וצעקו את שם העיתון. מי שרצה או יכול היה קנה מהם עיתון. צעיר נמרץ רץ אחרי אבא שלי וצעק "ידיעות" "ידיעות". האוזן המזרח אירופית של אבא שלי סוף סוף קלטה מילה ידועה: אידיוט. הסתכל אבא סביב, ורק הוא והצעיר היו שם. אבא נכנס להלם. בארץ ישראל ילד רץ אחריו וצועק לו ברחוב בקולי קולות אידיוט? אפילו ברומניה לא העזו לעשות לו כזה דבר. אבא ניסה להסביר לו שהוא עולה חדש, לא אידיוט, אבל לצעיר לא היה זמן להתפלסף עם אבא שלי. הוא המשיך ללכת אחריו ולצעוק "ידיעות!" עולה חדש שמגיע לארץ באמת מרגיש אידיוט. מאיש שיכול היה רק לפני כמה ימים לדאוג לעצמו ולמשפחתו במקום בלתי אפשרי כמו רומניה, הוא מגיע לארץ ודווקא פה מרגיש חסר אונים, רואה ובלתי נראה, לא רלוונטי, לא מבין ולא מסוגל לטפל בשום דבר.

על רקע זה אפשר להבין למה אבא שלי היה בטוח שהצעיר כאילו אמר לו: אם אתה לא קורא עיתון, אתה אידיוט. רק אחרי שנים אבא סיפר לנו מה קרה לו באותו יום בתל אביב, ועדיין אפשר היה להרגיש את הבושה והכאב שהוא חש באותו יום. כשאחי ואני שירתנו בצבא ובאנו הביתה רק לשבת, שאלנו את אבא: "אבא, יש עיתון?" ידענו את התשובה, אבל אהבנו לשמוע את הגאווה בקולו כשאמר: "יש לי 'ידיעות' כי אני לא אידיוט!" אני מתגעגעת לאבא ולימים התמימים ההם. או שרק אנחנו היינו תמימים? מוקדש בהרבה אהבה והערכה לאבא שלי, לזר דוד ז"ל. 

ספרו לנו איך "ידיעות אחרונות" נגע בחייכם - ואנחנו כבר נספר לכל המדינה. סיפורים (באורך של עד 300 מילה) שלחו ל- yediothsheli@yedioth.co.il או לפקס 03-6082664, בצירוף שם מלא וטלפון