"אבא, אני רוצה לטוס לפגוש את האנה מונטנה"
יכול להיות שילדה בת 9 באמת חושבת שהאנה מונטנה היא תלמידה אמיתית ומתוקה מלוס אנג'לס שאפשר לקפוץ לבקר? כן, זה בדיוק מה שהיוצרים שלה רצו שהיא תחשוב. תחשוב ותקנה. הפסיכולוג גיל ונטורה מתבונן בנסיכה שלו ומקווה שהיא לא תהפוך להמשך של מותג חסר נשמה
בסדר, אני יודע. אתם תגידו שאני עושה עניין ומתפלסף עמוקות ומיותרות כשכולה מדובר בתקרית קטנה ושאלה תמימה, אבל אני מכיר את הנסיכה שלי, ואני דווקא התבוננתי טוב בסדרה הזאת, ואנוכי העני ממעש מתריע – היזהרו והישמרו לכם ממיתוס הנגישות.
טוב, כדאי שאניח לכתיבה הסכיזופרנית ואפנה להסביר. אז ככה. יש לי ילדה. היא בת 9. היא חכמה, מקסימה, מתוחכמת ומיומנת בין אישית הרבה יותר מאבא שלה. ליבה טוב ועיניה אוהבות טלויזיה. אני והזוגית מנהלים את קרב המאסף הפאתטי נגד ערימות הג'אנק הממותג שמשפריץ המסך. עד לפני שנתיים-שלוש נשמר סטטוס קוו מבורך של בוב ספוג - אִין, טלנובלות ותוכניות דאחקה אינפנטיליות – אאוט. ואז הגיעה האנה מונטנה.
איך נהיה חינוכיים?
מי שלא מכיר את האנה מונטנה, שלא ירגיש דביל . זה בסדר. זה רק אומר שאתה רווק או שהילדים שלך עדיין צורכים חיתולים. הנה עדכון הישר מתוך ויקיפדיה: האנה מונטנה: קומדיית מצבים אמריקאית מצליחה. הסדרה שודרה לראשונה ב-24 במרץ 2006. עלילת הסדרה מתמקדת במיילי סטיוארט (מגולמת על ידי מיילי סיירוס), נערה מתבגרת אשר חיה חיים כפולים בתור נערה מתבגרת ממוצעת הלומדת בבית הספר ובמקביל מנהלת קריירה מוזיקלית בתור זמרת פופ מצליחה בשם האנה מונטנה, כאשר למעשה אף אחד אינו יודע את זהותה האמיתית מלבד חבריה הקרובים ובני משפחה.
עכשיו, אם אני מנהל תאגיד, אני מוזג לעצמי כוסית ומהגג: טוב, יש לנו כוכבת סופר מוכשרת (קול פופי מצויין, אגב), תרנגולת נפלאה לשלוק ממנה אינספור ביצי זהב, אבל איך נתגבר על הסנסורים הרגישים של ההורים? איך נמתג עצמנו כחינוכיים ונשכנע דרדקים לרכוש – באופן חינוכי – ימבה קשקושי מרצ'נדייזינג של האנה?
אם אתה מביט לעומק בפרק אחד או שניים מהסדרה, אתה קולט את הפתרון הגאוני – מיתוס הנגישות. במה דברים אמורים? כל הסדרה בנויה כך שתשכנע שהדמות המובילה היא ילדה רגילה ככל ילדה, חייה רגילים ושגרתיים, ולמעשה, כמאמר הקלישאה הדביקה מתכניות האירוח "ההצלחה לא שינתה אותי".
הוכחות? אינספור! האנה עצמה מתברכת ביופי מתון אך לא דוגמני, כל חבריה לסדרה נאים בצורה בלתי מאיימת, שיר הנושא כולל בתוכו את השורה בת האלמוות "מי היה מאמין שנערה כמוני תהיה כוכבת על?", וכל השיר עצמו הינו תהילה ליכולת לשלב בין שני העולמות (הציבורי והפרטי).
פרקי הסדרה רצופים תרחישים תואמים – האנה מנסה להכשיל את עצמה באודישן כדי שהידיד שלה לא יחוש מאויים, מעודדת חברה לעלות ולשיר (ו"לבטא את עצמה") על אף שהקול שלה צורמני במופגן, מנסה לא אחת שאביה יקבל זמן מסך במקומה ועוד מצוות כיוצא באלה. המסרים ברורים, ומעבירים אשליה מתעתעת וכפולה: 1. כל אחד יכול להיות כוכב. 2. הצלחה ופירסום זה לא כזה ביג דיל.
לא חותכים גרונות ולא מראים ציצים
הבת שלי נדלקה עליה בטירוף. השטיקים ההוליוודיים מצאו בה קורבן נאמן. מה יכולתי להגיד לה? אין שום נימוק מיידי לסנן אותה מהדיאטה התקשורתית (אגב, בסוגריים חשובים: ברור שמותר לכם לפסול תכניות טלויזיה עפ"י שיקול דעת מנומק!). לא יכולתי להעלות נימוק אחד שיתקבל – לא חותכים שם את הגרון לאף אחד, לא מראים ציצים, לא אומרים "מניאק", מטיפים לימבה ערכים. סוכר. ואז הגיע יום שלישי.
נסענו חזרה מבית הספר, אני והיא, התקשקשנו. שאלתי שאלות משעשעות על העתיד (אתם יודעים, חשיבה יצירתית וכאלה), היא שאלה אותי. נחמד. ואז היא שאלה לאיזה שלושה מקומות הייתי רוצה לנסוע בחו"ל, ועניתי, ואז שאלתי אותה בחזרה. היא אמרה איטליה (סחתיין), תאילנד (ריספקט!) ולוס אנג'לס. לוס אנג'לס? "כן. אני רוצה לפגוש שם את האנה מונטנה".
משהו קטן ושקט היכה בי. מונולוג פנימי וסודי התגלגל בתוכי. זה לא היה אמור לקרות. הבת שלי מספיק נבונה וריאלית להבין שזה בלתי אפשרי... או שלא? ככלות הכל, כולנו הערצנו בעברנו המחוצ'קן סלבז וחלמנו עליהם. האם אני משלה את עצמי שפעם, כשהיו פה תסרוקות אפרו וביצות, הבנו יותר את המימד הפנטזיוני של ההערצה? הילדה היתה רצינית לגמרי. התאגידים ניצחו. המסלול המהיר ל-15 דקות התהילה מעולם לא נראה זמין יותר.
גדודים שלמים של נערים ונערות צעירים מפתחים חלומות פרסום. ניחא, גם אם רוב מכריע שלהם מנותק מהמציאות (עיין ערך "כוכב נולד, האודישנים, פרק ב', סעיף 13"), השקיעה בפנטזיה לגיטימית, אולי בלתי נמנעת. לא הפנטזיה מכאיבה לי, אלא האשלייה - המודרנית יחסית – שהגשמת החלום לכדי מציאות היא דבר זמין, קל לביצוע, ובעיקר נעים ומשמח. קשקוש. קשקוש בלבוש.
נסיכה מתוקה שלי, האנה מונטנה היא לא דמות אמיתית. אמנם מדובר בשחקנית בשר ודם ובלונד, בקול אמיתי ומצוין לגמרי, אבל בעומק העניין נעוצה פנטזיה מסוכנת, מעוותת, עטופה באצטלה של ערכים נאותים וטוב לב. להיות מפורסם, ידוען, סלב ונערץ הוא מסלול שתובע מחיר, מחיר גבוה בהרבה מכפי שהשלו אותך. תהילה לא יכולה להיות הצעד הראשון בדרך, וסליחה מראש בפני כל משווקי חלומות האינסטנט. קודם לה הכישרון, התהליך, האימון וכל אותם דברים משעממים שממש לא מצטלמים טוב.
ואת, נסיכה מדהימה שלי, שמילים כמו שיווק ומיתוג כל כך זרות לחיוך שלך, תקשיבי טוב לאבא הזקן שלך. מנוע אחר וזר מניע את הרכבת הזאת.
לא, אני לא רוצה שתטרידי את עצמך באינטרסים האלה. בשביל זה אני ואמא כאן. רק אל תתבאסי ממני. פשוט תמשיכי להיות מה שאת, הראשונה והמיוחדת מסוגך, ולא המשך סמוק מהתלהבות של מותג חסר נשמה.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ומרכז הוראה בקורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
