חיבוק ועוד חיבוק, גם כמה נשיקות וסקס בלי מטרה
ברחתי למגע, וזו לא אני. חיה חיים של אחרת. כמו לשמוע שעות של רוק כבד, כשאני בעצם בחורה של מלודיה רכה. מקריבה שעות שינה בשביל טיפות ייגר דבש שימתיקו את הלילה בחדר חשוך אצל מישהו אחר. ואני חייבת להודות - זה לא ממש עובד
אני נענית לחיזור, משחקת אותה בזוגיות, נעתרת לחיבוק, ועוד חיבוק ועוד חיבוק, גם כמה נשיקות וסקס בלי מטרה, חוץ מהמטרה להיות מסופקת. מצחיק, זה לא מספק, אפילו לא בטיפה. אבל לפחות אני לא לבד. פתאום אני עסוקה מדי, פתאום לא מוצאת זמן לעצמי. עד הרגע שמשהו בנשמה צועק לי - סטופ!
ואז אני עוצרת, מפנה סוף שבוע שלם לבד. לבד, אני והפיג'מה. שתינו יושבות לראות טלוויזיה, וזה מחזיק מעט מאוד, וקוראות ספר חדש שחיכה למעט תשומת לב על מדף, חיכה בשקט, עד שאמצא את השקט של עצמי. וזה מחזיק עוד קצת, ממש קצת. חוסר הסבלנות בעוכריי. אחר כך הפיג'מה ואני כבר בורחות לאינטרנט ומחפשות מה חדש אצל כל מי שלא רציתי לראות בסוף שבוע אחד, ואין חדש, ואין כמו ניחוח ישן.
חברות שקופות, דמעה אחר דמעה
ואז גם הן באות, כמה חברות טובות, סוף השבוע תכף מגיע לקיצו, הן התאפקו יותר מדי. חברות שקופות, דמעה אחר דמעה. אני מבינה איך כל הזמן הזה ברחתי למגע. הבריחה הגדולה.
המגע הזה. מגע כואב, כאב חודר ועמוק. זה מגע של נחמה, נחמת בשרים. נפשות שמסתובבות בודדת ולא יודעות לעצור. פעם ידעתי להכיל את הלבד הזה, עכשיו פתאום אני מזהה סימנים של התרסקות. אני לבד ולא יודעת להיות לבד. גם הוא לבד, רוצה להישאר לבד, ובכל זאת קורא לי לבוא. אילו רק הייתי קונה את השקר שבגעגוע של מי שלא רוצה לראות אותי לפני עשר בלילה. אני לא קונה, בחורה מפוכחת, מתי בדיוק השארתי את התמימות מאחור?
ברחתי למגע, וזו לא אני. חיה חיים של מישהי אחרת, חיים מסחררים בסטנדרטים שהתרגלתי להם, כמו לשמוע שעות של רוק כבד, כשאני בעצם בחורה של מלודיה רכה. מקריבה שעות שינה בשביל טיפות ייגר דבש שימתיקו את הלילה בחדר חשוך אצל מישהו אחר.
נסיעה ללא תכלית לעיר בלי הפסקה
זה לא עובד. אני חוזרת מרוקנת מאנרגיות למיטה שהיתה מחבקת אותי הרבה יותר חזק, הרבה יותר קרוב, הרבה יותר נוגע. אני רוצה לישון. שעות שלא ישנתי מצטברות לי בדמות עצבות. אני לא יכולה עוד. אני צריכה לעצור ואני אומרת לעצמי, לא יודעת אם אעשה את זה שוב. נסיעה ללא תכלית לעיר בלי הפסקה, וחשבתי שאני כל יכולה, נניח לישון ארבע שעות בלילה, ולקום שמחה.
כן, בטח. כשאני עייפה אני עצובה, כמו תינוק. זה לא יעבוד. אני מבולבלת, אין לי מושג מה כל אחד מהמחבקים רוצה, ומה אני רוצה בעצם. מה אני מוכנה לתת? לא יותר ממה שאקבל כנראה. בן לילה הפכתי שרלילה קטנה, מנתקת גוף מראש, כמו אומרת לעצמי - אפשר לחשוב... אז זהו, שאף פעם לא הפסקתי לחשוב, זו מכונת המחשבות שלעולם לא הולכת לישון, גם לא באותן ארבע שעות. עייפות.
בסופו של דבר אנחנו לבד, עם זוגיות או בהיעדרה
יש פטנט כזה, בריצה למרחקים ארוכים הראש עוצר מלחשוב, אז אני מתמכרת לקילומטרים, גומעת מרחקים כמו מים לגרון ניחר, כמו קפה על הבוקר בשביל שהדיבור ייפתח, כמו הסמסים המחייכים בשביל נרקומנית של תשומת לב. נראה שמעולם לא נגמלתי. והיא אינסופית, כמות תשומת הלב, אין ספק. אני מרגישה בת מזל, שאם רק אגיד כן, לא אהיה רגע אחד לבד. אבל השקר הזה גדול עליי. בשורה התחתונה- אני לבד. לא יעזור לעטוף את גרעין הבדידות הזה בעטיפות עטיפות ולקשט בהתעסקויות. בסופו של דבר אנחנו לבד, עם זוגיות או בהיעדרה.
בינתיים אני מחליטה על נקיון הגוף מאדים של אלכוהול. אני מרגישה את הגוף נגעל מהרעל ואת הנשמה משוועת שאעצור. איש עלום עם תובנות מייעץ לי לעצור, להפסיק להצמיד גוף אל גוף, להדביק בשר אל בשר. הוא נשמע יודע דבר, העלום. אז עצרתי - והתחלתי לבכות. השקופות האלה, מחכות לרגע אחד שאהיה בו לבד כדי לחלחל מבעד לארובות העיניים.
אני אוהבת להיות לבד, משוועת לשקט שלי עם עצמי, הרגעים היחידים שבהם אני באמת אני. אוהבת להיות לבד, מכונסת, אבל גם לא יודעת להיות לבד בעצם, ונעצבת. די טיפשי מצידי, במקום לנוח אני בוכה ונבהלת. מה פתאום נבהלת מדמעות שקופות? מים שמנקים את הנשמה, זה ניקיון. מסיבת אקונומיקה מתחוללת לי בגוף. אולי נרקוד? זה הרבה יותר פשוט.
זה באמת הרבה יותר פשוט. אני מסתכלת מסביב, החברה הטובה נפרדה מהחבר, כבר יש לה ריבאונד קבוע. אנחנו שתינו בלי בני זוג, ובמקום לבלות ביחד, מוצאות עם מי לבלות לחוד. יש הבדל פעוט, נדמה לי שהיא אוהבת את זה, בא לה בקלות. לפעמים אני מייחלת, הלוואי שיכולתי להיות כזו. ואולי אני יכולה, אבל האם אני רוצה?
מוזר, בתור אחת שלא מפסיקה לחשוב כל הזמן, מעולם לא עצרתי להבין מה אני רוצה בדיוק, ככה מעצמי התחמקתי.
אני מסתכלת מסביב, וזה מתפשט. החבר הכי קרוב משאיר סוג של זוגיות מאחור, מחפש חיבוק של אשה אחרת. זה לא יעבוד. זה לא יעבוד, מבין? עד שלא נשב לבד עם עצמנו, ונודה שבאנו לבד, ולבד גם נעזוב.
- מאמרים, טורים וסיפורים אישיים על התמודדות עם פרידה
