"את עוד תשמעי עלי"

לפני כמה שנים ניהלתי קפיטריה באחד המתקנים של צה"ל במרכז הארץ. מיטב בנינו הגיעו לשם לקורס ממושך לפני צבא. נערים אלה נבחרים בקפידה רבה ובוררים אותם בפינצטה. במהלך הקורס הגיע אליי לקפטריה בחור, ומדי בוקר היה סוקר את עיתון "ידיעות אחרונות". באחת הפעמים שאלתי אותו: "אם אשאל אותך שאלות בנוגע לכתוב בעיתון, תדע להשיב?"

ואכן הצליח הבחור המבריק לענות על כל האתגרים שהצבתי בפניו. באותה העת שאלתיו: "מדוע אתה לא קורא את עיתון 'מעריב'?" והוא חייך ועזב את המקום. בהפסקה השנייה חזר אליי וסיפר לי ששמו יוני ברנע. צחקתי בחצי חיוך לנוכח ידיעה זו, ולא ידעתי כיצד להגיב.

הקורס נמשך כשישה חודשים, ובמהלך ההפסקות היה ניגש לקפטריה ומעיין בעיתון. לעתים היה מספר לי על אירועים שמתרחשים בארץ ואני, שקודם קראתי את העיתון, נשארתי נפעמת מידיעותיו הבלתי נדלות. לימים סיפר לי שהוא בנו של הכתב נחום ברנע.

במהלך אותה תקופה הכרתי בחור צעיר, חכם ומבריק, אשר ידע לעודד את חבריו בעת קושי והעניק להם כוחות ברגעים קשים שבהם רצו לפרוש ולעזוב את הקורס היוקרתי. לעתים התבוננתי עמוק עמוק לתוך עיניו ששידרו מבט עייף, וניכר עליו שחסרות לו שעות שינה רבות. עם זאת שידר יוני שמחת חיים וצחק בכל רגע נתון, ואני מהצד מתבוננת ובוחנת את התנהלותו, מתפעלת ממנו ואומרת לעצמי הכיצד יכול להיות בחור כה צעיר מצד אחד, ומנגד נוהג כבוגר מכפי גילו.

חלפו להם שישה חודשים ובסיום הקורס אביו הגיע למתקן. הסתכלתי עליו, ומהצד שמעתי לחישות כי הגיע כתב מפורסם של העיתון "ידיעות אחרונות". היה לי עצוב כשהקורס הסתיים. בעת הפרידה הגיע אליי יוני וחיבק אותי חזק. הוא אמר לי: "אל תדאגי, אני אחזור לפה כחייל ואגיע לומר לך שלום".

מעת לעת שלח לי הנער דרישת שלום חמה, ואני כאמא מוסרת את געגועיי. בוקר אחד, בעודי מסדרת את המקום, הרגשתי מישהו מאחורי אשר כיסה את עיניי. הסתובבתי וראיתי את יוני, הבחור השנון, לבוש בגדי חייל כשכובע גרב עוטף את ראשו. יוני פרץ בצחוק פרוע ואמר: "חזרתי למתקן ואני יוצא לקורס מדריכים". הייתי מאושרת בשבילו, כי ידעתי שרצה מאוד להצליח בצבא. לפני שעזב שוב הסיר מראשו את הכובע ואמר לי: "אמשיך לשלוח לך דרישת שלום ודעי כי את עוד תשמעי עליי אפילו דרך העיתון".

מאז חלף שבוע, ובחדשות שמעתי על פיצוץ שאירע באוטובוס בקו 18 בירושלים. כאב לי על אותם אנשים שנקטפו מהעולם בעל כורחם. כשקיבלתי את עיתון "ידיעות אחרונות" ופתחתי אותו חשכו עיניי. שמו של יוני התנוסס בעמוד הראשון. קפאתי במקום ולא יכולתי לזוז, מחשבות רבות עברו לי בראש. "לא יכול להיות". התקשיתי להמשיך בשגרה ועל כן סגרתי את המקום ועזבתי לביתי. מאוחר יותר נסעתי עם חבריו של יוני ללוויה בירושלים וחיזקתי את ידי המשפחה. לא הצלחתי להוציא מילה אחת מפי.

ביום הזיכרון צפיתי בטלוויזיה וראיתי כתבה על יוני שלנו. דמעות זלגו מעיניי ולחשתי: "תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים, ילד יקר". באחת השיחות שלי עם בתי נודע לי כי מבקשים ב"ידיעות אחרונות" לכתוב סיפור. מיד ידעתי שאני אכתוב על יוני, כדי שכל עם ישראל יידע מי זה יונתן ברנע. בחור מבריק שלא הספיק להגשים את חלומו להיות קצין בצה"ל.