אני מרשה לעצמי לחשוף בפניכם את המשחק
בחור מבוגר דחף לי פתק מקומט ליד. הוא צירף אותי אל קבוצה גדולה של אנשים שמחפשים ריגוש במקומות אחרים, שונים. סיפור
מתח, לחץ ופרפרים בבטן. תחושה שהעולם מתכווץ וסוגר עלינו מכל פינה, ידיעה שאין מספיק זמן ואנחנו חייבם לעשות משהו, כל דבר, כדי לשנות את המצב הקיים – ולפעמים רק כדי לשרוד.
מי מאיתנו לא הרגיש פעם שהוא חי לפי תסריט מקאברי הזוי וכבר שכח איך זה? הלב פועם מהר, הקיבה מתכווצת, והצורך בריגושים חזקים יותר בועט. זה רצון למצוא משהו שיזרים את הדם ויגרום לאדרנלין להכות בתודעה, להעיף אותנו אל רף אחר של מציאות.
מכיוון שסיפוריי נחשבים מעשיות, בדיות, ולפעמים יש מי שמרגיע את מצפונו על ידי שכנוע עצמי שהכתוב נועד רק כדי לעורר את הרגש, אני מרשה לעצמי לחשוף בפניכם את המשחק.
אני לא יודע מתי זה התחיל. אני כן יודע שהצטרפתי למשחק אחרי שהשתחררתי מהצבא, כשהרגשתי שהדברים שעוררו בי עניין נעלמים מהעולם, איבדתי את האכפתיות והרשיתי לאדישות להשתלט על כל פינה בתוכי.
בחור מעט מבוגר וחסון עצר אותי באחד המועדונים בהם נהגתי לשתות כמעט עד אובדן הכרה כשעוד חיפשתי מטרה. הוא דחף לידי פתק מקומט בשתיקה. היום אני מבין איך איתר וצירף אותי אל קבוצה גדולה של שחקנים שמחפשים את הריגוש במקומות אחרים, שונים.
יער אפל בו כמעט כולם אויבים של כולם
לממציא המשחק קוראים הנרי. לא ארחיב כאן על פועלו, רק אומר שמדובר באדם בעל ממון רב, אחד שנוקם את ילדותו ומהלך חייו על ידי השררה והכסף הרב שהרוויח. "מי היה מאמין שהילד השמן של הכיתה יצמח לכאלו ממדים, הא?" אמר לי באחת השיחות הבודדות שהיו לי איתו. את כל השאר למדתי עליו משמועות.
הנרי מזמן אותנו אחת לתקופה לאזורים מסוימים בצפון הארץ, כאשר לכל אחד מאיתנו מוגדר מראש תפקיד בתוך תת חלוקה לקבוצות פנימיות - חלקנו ציידים, חלקנו ניצודים ובודדים מאיתנו מצילים. לכל אחד יש מילת קוד, וכשנזעק אותה בכאב יפסיק המשחק עבורנו ונוכל לחזור הביתה, אל החיים האמיתיים. אבל עד לאותו הרגע בו נשמעת הקריאה – העולם הוא יער אפל, בו כמעט כולם אוייבים של כולם.
הרצון היחיד המניע אותך הוא לבצע "ניטרול" לאויבים שלך, כמו שהנרי הגדיר את זה: "לנטרל ולשרוד עד הבוקר". לפעמים הניטרול ממשיך למקומות אחרים, ובשיאו מגיע גם לאלימות פיזית ומינית. היו מקרים בהם מילת הקוד לא הושמעה מעולם, גם כשהשיא נשבר. אז הבנתי כי המנוטרל ויתר והוא מרגיש שמגיע לו להפסיד במשחק. אז הייתי לוקח הכל.
המשחק האחרון התרחש לא מזמן. הנרי אוהב כשמזג האוויר קר וגשום, הוא חושב שזה מוסיף לחוויה. פתק מקומט חיכה לי בתיבת הדואר ובו התאריך והתפקיד שלי, ניצוד כללי. הלב שלי פעם בהתרגשות, בפעם הראשונה אהיה בעולם בו כולם יהיו אויביי.
לשרוד בלי להבין את החוקים, כמו בחיים
חמישה ימים לפני המשחק הפסקתי להתגלח, קניתי כובע גרב שחור שיכסה את פניי וישאיר מקום רק לעיניים והכנתי בגדים שחורים ארוכים שיהיה לי נוח לרוץ בהם, לברוח. התרגשתי כמו ילד קטן, ובאמת לא הבנתי כיצד כולם מסתפקים במה שמציעים להם חיי היום יום בלבד.
שלוש שעות לפני תחילת המשחק. נכנסתי אל הרכב ונסעתי צפונה, אל המקום המסומן במפה. מחצות הליל מדינת ישראל תהיה מקום אחר בשבילי, ועד שלא תזרח השמש אני צריך לשמור על מילת הקוד שלי נצורה בתוכי ולא להפסיד. לחזור הביתה בתחושה שניצחתי, זו המטרה שמלאה אותי, כמו בכל לילה בו התרחש המשחק של הנרי. הרצון לשרוד, גם מתוך אי הבנת התמונה הגדולה או החוקים באופן ברור לחלוטין, בדיוק כמו בחיים.
המוזיקה וקצב התופים שהלמו בתוך לבי
הגעתי אל נקודת הפתיחה. לאור העובדה שיש שחקנים מנוסים יותר, שלוקחים את המשחק ברצינות רבה יותר, ידעתי שייתכן שכבר עתה יש מי שצופה בי. שמתי את אוזניות נגן המוזיקה איתו אני נוהג לרוץ בדרך כלל והגברתי עד שלא יכולתי לשמוע דבר אחר. כעת היינו רק אני, היער, המוזיקה וקצב התופים שהלמו בתוך לבי.התחלתי לרוץ. נותרו לי שש שעות, והמשחק רק התחיל. ידעתי שקבוצות שלמות של שחקנים ינסו להיתקל בי ולקחת ממני את מילת הקוד שלי. ייאבקו בי ויעשו הכל כדי שעם הזריחה אהיה בידיהם. טיפסתי על עצים, ראיתי אותם עוברים מתחתיי, וכששכבתי בין השיחים הרגשתי את הדם גועש בעורקיי.
היא הגיעה משום מקום לבושה בלבן
סוף סוף התרגשתי שוב. פלאשבק מימיי בסיירת היכה בי, ופרצופו של הנרי נראה מוכר פתאום יותר מאי פעם. לרגע חשבתי שאוכל להבין מי הוא. ככל הנראה המחשבות עליו גרמו לי להיות לא חד מספיק לכמה שניות. אותרתי.
רצתי כמו חיה ניצודה, אבל את המוזיקה לא כיביתי. אהבתי להפגין את הזלזול ברודפיי בדרך זו, להתחמק מהם מבלי שאצטרך להשתמש בכל חושיי, לא לוותר על ההנאות הקטנות שלי במרדף החיים בעולמו של הנרי. לא האמנתי כמה שחקנים השתתפו במשחק עד שראיתי את צלליותיהם חלפו בכל צד, מנסות לסגור את שבילי הבריחה שלי, כשבמקביל שחקני קבוצות שונות נאבקים זה בזה על האפשרות לתפוס אותי.
התחלתי לחוש בהלה. הרגשתי שהיער הזה קטן מדי. שקלתי לצאת אל החלל הפתוח ולנסות לשרוד במקום בו שחקנים קודמים לא העיזו מעולם לדרוך בשל העדפת המוכר על פני לקיחת סיכון חדש. נפלתי. הרגשתי כאב ברגליי ושמעתי את קולות השחקנים מתאגדים סביבי ממרחק. לבי איים לפקוע מחזי מרוב לחץ ובהלה. פחדתי להפסיד, פחדתי להישבר.
צלליות האנשים יצרו צורה מעגלית סביבי, ואז היא הגיעה משום מקום, לבושה לבן ומושיטה לי יד. היא החזיקה אותי חזק בדיוק ברגע בו הפכו הצלליות לדמויות רעבות, לוטשות מבט אכזרי מבעד לתחפושות. בידה היה פתק חתום בכתב ידו של הנרי. היא היתה מצילה.
כשידה אוחזת בידי, איש לא יכול לעשות לי רע. פילסנו דרכנו מבעד להמון הזועם, כשהם מפנים לנו מקום לעבור בתוכם. המסיכות מסתירות את פני כולם, אך עיניי אומרות שלא הפסדתי, גם אם עמדתי ליפול בשבי בזכות אותה מצילה שעזרה לי. אין בכך כל בושה. תפקידה כתוב גם הוא בספר המשחק.
יצאנו מהיער אוחזים ידיים, והיא ליוותה אותי אל הרכב מבלי שהחלפנו מילה. השמש התחילה לזרוח, וידעתי שהמשחק כבר נגמר, אבל פשוט לא הפסקנו להחזיק ידיים.
- סיפור המשך מאת נרקיס גולדמונד - בשבילו זה היה רק משחק, בשבילי זה היה הוא
