בשבילו זה היה רק משחק, בשבילי זה היה הוא

לבשתי גופיה ארוכה בלי כלום מתחת ונכנסתי למיטתו

ולילה אחד, הלילה האחרון לפני השחרור, נכנסתי לחדרו, הפרתי את ההסכם הלא כתוב. לבשתי גופיה ארוכה ולבנה בלי כלום מתחת, נכנסתי למיטתו וחיכיתי לו. זו היתה הפעם הראשונה שלו וגם שלי. הוא חזר עייף, התפשט בחושך והרגיש פתאום את גופי החם. הוא נרדם בזרועותיי כמו ילד ואני רק רציתי עוד.

בדיוק בחצות הוא הגיע, שתקן כדרכו, עם תרמיל גב

חיכיתי ביער החשוך, ובדיוק בחצות הוא הגיע, שתקן כדרכו, עם תרמיל גב. הוא נראה גבוה יותר חזק יותר, ואני רעדתי, אולי מהקור ואולי מגעגועים. הוא נתן לי בגדים שחורים ומסיכה והסביר לי את כללי המשחק. "יש רודפים ויש נרדפים", אמר, "תפקידך להיות המצילה, את מצילה את אלה שלא מפחדים להינצל, את אלה שאמיצים מספיק להודות בכשלונם, את אלה שלא יכולים לבקש".

המשחק התחיל, והאדרנלין געש בדמי. הנרי התחיל לרוץ, ואני אחריו. הוא דילג על שיחים, הסתתר בין סלעים, טיפס על עצים, ואני הרגשתי את כל שריריי קמים לתחייה. עופפתי, מנסה להשיג אותו, אבל הוא תמיד היה צעד אחד לפני. דמויות שחורות חלפו על פנינו בלי להרגיש בנו, צעקות חנוקות עלו ממעמקי העצים כשהצייד זינק על טרפו, היער רחש, ציידי האדם חיפשו דם והניצודים התפללו לדקת מנוחה, לתת מרגוע לשרירי רגליהם הכואבות, לריאות שעומדות להתפוצץ. הסתכלתי על הנרי וראיתי אותו רועד כמו חיה כאילו הוא נמצא בטראנס מיני בלתי נשלט.

עמוד השחר עלה והציידים והניצודים התארגנו לקרב האחרון. אנחנו ישבנו בין ענפי עץ וצפינו במאבק. ברגע האחרון, כשהכל כמעט נגמר, ראיתי את חבורת הניצודים מתחמקת מטבעת הציידים המכתרת ונעלמת במרחבי החופש. הציידים המאוכזבים עזבו והשמש עלתה באופק.

פשטתי את בגדיי ולבשתי את השמלה הלבנה

הנרי ירד מהעץ ואני אחריו. הוא פתח את תרמילו, הוציא משם שמלה לבנה וקלילה ונתן לי. פשטתי את בגדיי ולבשתי את השמלה הלבנה. ברעב אדיר הוא התנפל עלי בין הסלעים והקוצים. הוא נרדם עליי שם ביער, כשבגדיו משמשים לנו מזרן.

וכך זה נמשך, מידי פעם הגיע פתק קצר ממנו, ובעקבותיו לילה שחור של מרדפים והתנגשויות ובוקר מרטיט של שני אנשים משתוקקים. בשבילו זה היה משחק, בשבילי זה היה הוא. אני הייתי המצילה שלו, אבל רציתי יותר.

"כי יש לו חוש שישי, כי הוא רואה בחושך כמעט כמו ביום, כי הוא חש במארבים ועוקף אותם באינסטינקט טבעי".

הסתקרנתי לדעת איזה מוזיקה הוא שומע

ככל שהזמן עבר התחלתי להעריך את אותו נביא. הוא התחמק בשיטתיות ובחכמה מכל המלכודות והמארבים, שיטה בציידים הרודפים אחריו ונראה נהנה למשמע המוזיקה. הסתקרנתי לדעת איזה מוזיקה הוא שומע. כל זמן שהוא הרגיש בטוח בעצמו הוא נמלט מרודפיו ללא קושי. ואז לפתע הוא איבד את הביטחון. הציידים, כמו כלבי דם, מיד הריחו את הפחד ותוך שניות צרו וסגרו עליו.

וכשהשמש זרחה מאחורי העננים ידעתי שהוא רואה את צללית גופי דרך הבד. אבל אני לא הסתכלתי אחורה, הרגשתי קלות באיבריי כאיילה ששוחררה מכלאה. אחזתי חזק בידו של הנביא והרגשתי את ליבו וליבי הולמים באותו קצב, בקצב של המוזיקה שבקעה מהאוזניות.

• נכתב בהשראת הסיפור אני מרשה לעצמי לחשוף בפניכם את המשחק מאת נביא זעם