שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    צילום: Jupiter
    אמנם זוחלים, אבל עם המון שיניים
    הם הופיעו לראשונה כשהדינוזאורים עוד הסתובבו כאן, אך הם דווקא נשארו בסביבה. הם אמנם הזוחלים הגדולים בעולם אבל מוחם קטן יחסית - אולי בגלל זה הטבע העניק להם שיניים, לסתות ומהירות מפתיעה. אז אל תטעו אם תראו אותם מתחרדנים להם בשמש על גדת הנהר: עם תנינים לא מתעסקים

    בדרך כלל אנחנו רגילים לראות אותם רובצים ומתחרדנים בשמש, או שוכבים ואורבים לבעלי חיים שמתקרבים למקור המים שבו הם חיים. אבל התנינים לא רק ממתינים לארוחה מזדמנת. הם זוחלים מתוחכמים, המותאמים היטב לסביבתם, ומצויידים בחושים חדים, מהירות וכושר תמרון מצויין. את כל התכונות הללו הם רכשו בתהליך אבולוציה ארוך שנמשך מאז הופיעו לראשונה לפני כ-200 מיליון שנים, בעידן המזוזואיקון - תקופת הזוהר של הדינוזאורים. 

     

    בטן גב (והתרעננות במים): מותאמים לסביבתם 

    ברוב שעות היום רובצים התנינים, כזוחלים המניידים את טמפרטורות גופם, בעוד קרני השמש מסייעות לוויסות חום הגוף. כאשר טמפרטורת המים נמוכה הם עולים לגדת הנהר ומתחממים בשמש. המים משמשים לצינון בשעת חום, ופעירת המלתעות מסייעת לקירור הגוף.

     

    אחת ההתאמות הבולטות של התנינים היא מיקום העיניים הצרות והמוארכות, המותאמות לפעילות לילית. האוזניים והנחיריים נמצאים בחלקו העליון של הראש, עפעף שקוף מכסה על העיניים, והנחיריים נסתמים בצלילה בשסתום שסוגר את חלל האוזן.


    בניגוד לשאר הזוחלים, הרגליים מחוברות לגחון ומאפשרות הליכה מוגבהת (צילום: מולה יפה)

     

    איך התנינים לא בולעים מים בעת הציד? אונה שרירית משמשת כמחסום מאחורי חלל הפה, ומונעת מהמים לחדור לגרון. בשל משקלו הרב, התנין מיישר רגליים כמו האדם ולא כזוחלים אחרים. רגלי התנין מחוברות לגחונו בדומה לדינוזאורים וללטאת הכוח, ובניגוד לזוחלים אחרים שרגליהם בצדי הגוף. ברגל הקדמית חמש אצבעות ובאחורית ארבע, אך רק שלוש אצבעות מצוידות בציפורניים. קרומי השחייה מופיעים ברגליים האחוריות. הזנב משמש כמעין משוט. צלעות התנין מקנות לשלד התנין יציבות רבה.

     

    הריאות של התנין ספוגיות ומאפשרות שהייה ממושכת מתחת למים. התנין שעולה תדיר מעל לפני המים ונח בגדת המים אינו נשאר מחוצה להם מעבר ליומיים, בשל סכנת ההתייבשות האורבת לו.

     

    חוש הריח של התנין נועד בעיקר לחוש ולאתר את ריחות הפגרים במים. בעזרת החוש השני, שהוא מעין איבר צד כמו שיש לכריש, התנין מרגיש את בעלי החיים שנמצאים לצדו. לאורך השפה יש לתנין גומות עדינות שבהן תאי חוש שנועדו לקלוט את התנודות במים.

     

    לתנינים מערכת לעיסה משוכללת, וראשית חך משני. לסתותיהם הבנויות כגל נועדו לחזק את עצמת הלפיתה ולייצבה. התנינים מחליפים שיניים כמה פעמים בחיים. אין להם שיניים טוחנות, ולכן הם קורעים את הטרף. כושר בליעתם רב והם זריזים ביותר במים.

     

    תוחלת חייהם בטבע היא כ-50 שנה, ויש שמגיעים אפילו עד 100. משקלם עשוי להגיע לשתי טונות ואורכם מגיע לכשבעה מטרים. בגיל 50-40 שנה נפסקת תחלופת השיניים, נפסק הגידול, והתנין מתחיל להזדקן.

     

    בלי נשיקות צרפתיות: הזדווגות

    תניני היאור משתלטים על שטחי רביצה בשמש, אזורי ציד ואתרי הטלה, ומבטיחים לעצמם גישה להזדווגות ודומיננטיות בחיזור. בחיזור ובהזדווגות הזכרים מקבלים את פניהן של נקבות החודרות לתחומם בסובלנות. הזכר מסתובב בעדינות סביב כל אחת מהנקבות הנכנסת לטריטוריה שלו, ובודק אותה רגל אחר רגל.

     

     

    נקבות כנועות מורידות את חרטומן, משקיעות גופן במים, ולעתים משמיעות קולות שמשמעותם מינית. הזכרים משתמשים בסדרת הצלפות ראש חוזרות כדי לצוד את תשומת לבן של התנינות. נקבה המעוניינת במצג החיזור או במחזר מגיבה בהרמת חרטומה ובהנפת זנבה בצורת קשת. גם הנקבות המיוחמות יוזמות חיזורים.

     

    כאשר נחלות הזכרים צפופות, הן עוברות בין הנחלות ומזדווגות עם זכרים אחדים. זכר אחד מזדווג לרוב עם כמה נקבות, עד לכ-20 נקבות. הקשר בין ההורים נשמר למשך עונה אחת לפחות.

     

    כאשר הצמד מחליט כי הגיעה שעת ההזדווגות, משפשפים השניים את חרטומיהם, רוכבים זה על זה ומשחררים בועות נשיפה. לאחר ההזדווגות הם נפרדים, והנקבה מתחילה לחפור את הקן ללא כל עזרה מהזכר. היא חופרת בחול רך ולח ובונה לעצמה קן שקוטרו בין 20 ל-75 ס"מ ועומקו בין 20 ל-50 ס"מ. התנינה מטילה באישון לילה כ-20 עד 60 ביצים בגומת חול במרחק של כשלושה עד עשרה מטרים' מגדת המים. (בחוות התנינים הנקבות מטילות פעם אחת בשנה, עד לכ-100 ביצים שגודלן כביצי תרנגולת).

     

    הביצים נמצאות בחול ללא דגירת הנקבה או הזכר. הביצים נמצאות בבור הדגירה כשלושה חודשים, עד לבקיעתן. קביעת הזוויג (המין) של העובר קשורה לשינויי הטמפרטורה בקנים לאחר הטלת הביצים וכיסוין. לכן, אחד האיומים האורבים לתנינים לפי דעת המדענים היא ההתחממות הגלובלית. גם אם מין התנינים (זכרים או נקבות) לא נקבע מבחינה גנטית, טמפרטורת העובר במהלך ההדגרה קובעת את יחסי הזוויג שיימצאו בצעירים הבוקעים מהביצה. למשל, אם טמפרטורת הקן היא בי ן32.2 ל-31.7 מעלות צלסיוס, יבקעו בעיקר או רק זכרים, ובטמפרטורה קרירה או חמה יותר, ייוולדו נקבות.

     

    הנקבה הנשארת בסמוך לקן, שומרת עליו ומאזינה לקולות הקשר שמשמיעים עובריה לקראת הבקיעה. קולות הקשר (ציוצים) מגרים את האם לפתוח את הקן המכוסה. קולות הקשר בין התנינים בשעת הבקיעה מסייעים לבקיעה סינכרונית, ויש לכך ערך מוסף בהפגת תוקפנותם.

     

    יש מעט מאוד עדויות על התנהגות אבהית בעולם החי, אך יש הטוענים שהזכר עשוי ליטול את הצעירים בפיו ולהניחם על גב הנקבה, כדי שזו תעבירם בעדינות למים או לאזור מוגן. לעתים היא לוקחת אותם בפיה.

     

    בטבע שורדים כשני אחוזים בלבד מהתנינים הבוקעים, אך בחוות תנינים לעתים שורדים עד לכ-90 אחוז מהם, והם לומדים ללכוד סרטנים, דוחיים ואחרים.

     

    התנהגותה האימהית של הנקבה חשובה ביותר מבחינה אבולוציונית. התנינים נמנים עם הזוחלים היחידים השומרים על צאצאיהם. האם מסייעת לצאצאיה להגיע למים בכך שהיא נושאת אותם בפיה או על גבה. משערים שזוהי הפגנת התנהגות הורית מהקדומות ביותר שידועות בעולם החי.

     

    איך עושה תנין?

    תנין מסוגל להוציא מגוון קולות רחב, וקולו מבוסס על מיתרי קול. קולות הבוגרים מיועדים לאזהרה, לשמירה על הקן ולחיזור. קולותיהם נשמעים כרעם המתגלגל למרחוק או כשיעול צרוד בעת שהזכר מנסה להרשים ולמשוך אליו נקבה.

     

    קולות התנין הצעיר נשמעים כקרקור או נביחה. שריקה קצרה מעידה על כך שהתנין טרם מצא מפלט במים בעת צרה. שאגה מציינת תנין שנפצע או תנין במצוקה.


    לפעמים כמו רעם, לפעמים נביחה ולפעמים קירקור (צילום: באדיבות קרוקולוקו)

     

    התנין אינו צורך אנרגיה לוויסות חום גופו, וקיבתו מותירה רק מעט שאריות מטרפו, ולכן בבגרותו הוא נזקק לארוחה משביעה אחת בשבוע. קצב חילוף החומרים האטי בשבי מעיד על היות התנינים פחות פעילים או תוקפניים בתנאים מבוקרים. בישראל, בחמת גדר, אליגטור בוגר שמשקלו כחצי טונה מסוגל לאכול עד 20 ק"ג בשר ביום.

     

    לאסי שבה הביתה

    מוחו של התנין אמנם קטן ביחס לשאר הזוחלים, אך תנינים נחשבים כבעלי כושר קליטה. הנה סיפור לדוגמא: שלושה תניני מים מלוחים ששהו בקרבת בני אדם באוסטרליה והיוו איום לאוכלוסייה המקומית, סומנו, מושדרו והועברו למקומות אחרים במרחק גדול מהמקום שבו היו קודם לכן.

     

    כדי לבחון את דרך ההתאקלמות שלהם במקומות החדשים הם הועברו כל אחד למקום נפרד; האחד במרחק של 56 ק"מ ממקום הלכידה, השני במרחק 99 ק"מ, והשלישי במרחק של 126 ק"מ. השלושה היו במעקב לוויינים צמוד במשך הימים שלאחר השחרור. תוצאות המעקב הפתיעו את החוקרים, ואף העלו מידע שלא היה ידוע עד כה.

     

    שלושת התנינים עשו את דרכם בחזרה למקום שבו נלכדו, כאשר זה ששוחרר במרחק הגדול ביותר הגיע בחזרה לשטח המחיה הקודם שלו בתוך 20 יום בלבד. התנינים מצאו את דרכם בחזרה אף על פי שהם הועברו בטיסה, כך שלא הייתה להם אפשרות לעקוב אחרי סימנים או ללמוד בכל דרך שהיא את כיוון הטיסה. התנין שעשה את המסלול הארוך ביותר לא עשה אותו בדרך ישרה, ועבר במהלך הימים 411 ק"מ.

     

    המחקר אישר את העובדה שהזוחל הגדול ביותר בעולם הוא בעל אינסטינקט חזרה הביתה כמו בעלי חיים אחרים – כגון היונה, הרחם המצרי, צבי הים ודגי הסלמון, עובדה המעידה על אוריינטציה מדויקת בשטח רחב ממדים. שלושת התנינים התנהגו לאחר השחרור לטבע בצורה דומה: בימים הראשונים הם חקרו את מקום החיות החדש שלהם, ולאחר מכן יצאו למסע בחזרה הביתה.

     

     

    הכותב הוא מוסמך לזואולוגיה, אתיקן ואקולוג. מרצה, חוקר ומדריך ותיק לטיולים זואו-אנתרופולוגיים בעיקר באפריקה ובישראל
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פה גדול שלא כדאי להיכנס אליו
    צילום: אורית ועפר קובי
    עפעף שקוף. נגד מים
    צילום: אורית ועפר קובי
    מומלצים