הצעתי לו להתחיל מהתחלה, כאילו לא שכבנו
ואני, יוזמת הרעיון המטופש, כמעט והשתגעתי בכל פעם שיצאנו. ריח היער שלו טמטם אותי, חום הגוף שלו משך אותי כמו מגנט, הקול שלו הרעיד אותי, ישבתי על הידיים שלי כדי שלא אגע בו, גמגמתי כשעיניו הסתכלו לתוך עיניי, נעשיתי סמרטוט. סיפור
"היי נועה", שאלתי, "זאבים אוהבים זאבות או כבשות?"
"זאבים אמיתיים אוהבים זאבות שלפעמים הופכות אותם לכבשים. וטוב שהזכרת לי, כי יש לי מישהו מדליק בשבילך", כך נועה בעיני איילה תמימות, "זאב אמיתי שהחליט להתמסד, מכוער כמוך, עם לב של זהב ועיניים מדהימות".
"תודה", אמרתי, "לא מעוניינת".
"את חייבת", אמרה, "הוא קנה לכם כרטיסים ללאונרד כהן".
"שיילך לבד. ואם את רוצה שנשאר חברות תפסיקי לשדך לי את האמנים היפים שלך, אני אוהבת מושבניקים עם שרירים".
חזרנו מלאונרד כהן במכונית שלי. הייתי בחצאית מיני קצרה שהתקצרה עוד יותר במושב הנהג, והוא לא הביט אפילו פעם אחת. חניתי ליד ביתו וכיביתי את המנוע, ולפתע היה רגע מוזר, מה עכשיו? גם הוא היסס.
"לילה טוב", אמר ופתח את דלת המכונית.
הוא היה יפה מכדי שאתן לו לברוח.
"יש לך קפה?" שאלתי
"ודאי שיש לי קפה, בואי תעלי", אמר, ואני לא הייתי בטוחה למה הוא מתכוון.
היתה לו דירה זעירה של חדר אחד ובגדים זרוקים לכל עבר. הרחתי את ריח היער שלו בכל מקום ונזכרתי איך התאפקתי לא לגעת בו כשלאונרד כהן כבש את מנהטן ולאחריה את ברלין. נשכבתי אפרקדן על המיטה שלו עם ידיים פרושות והסתכלתי עליו עומד מרוחק וצופה בי.
"חשבתי שרצית קפה?" הוא אמר.
ידעתי שהוא רוצה, כולם רוצים, כמעט כולם
"קפה זה עניין של הגדרה..." אמרתי וקמתי לעברו. ידעתי שהוא רוצה, כולם רוצים, כמעט כולם. ובתנועה מהירה פתחתי את רוכסנו, וכן הוא בהחלט רצה, רצה מאוד.
הוא היה חזק, חם, מתוק, ואפילו עדין. שכבנו מחובקים ודיברנו. הוא סיפר לי על הסטארט-אפ שקרס לו, ועל אלקטרונים שיצילו את העולם ועל המפץ הגדול שיצר את היקום. ואני סיפרתי לו על המפץ הענק שרק עברתי עשר דקות לפני כן ושכבר מזמן לא הרגשתי כל כך מפורקת ושעכשיו אני באמת רוצה קפה.
ישבנו ושתינו קפה בפינת האוכל שלו, אני עם החולצה הארוכה שלו והוא בתחתונים. הוא סיפר לי על האמזונס והחברים האוסטרלים שלו ואמר שאני מזכירה לו מפל מים גועש. ואני סיפרתי לו על האקווריום האלקטרוני שבניתי ועל העיניים שלו שמזכירות לי דגים טרופיים ואמרתי שיש לו ריח של יער.
ואז אמרתי לו שאני מצטערת ששכבתי איתו. לא בגלל שלא היה לי טוב, אלא ההפך, היה לי הכי טוב שבעולם. וכשפיתיתי אותו כל מה שרציתי זה לשכב, אבל עכשיו אני רוצה יותר. וחברות שלי אמרו שאם אשכב בלילה הראשון אני יכולה לשכוח ממנו.
הוא הסתכל עלי בחצי חיוך עם העיניים הטרופיות שלו ואמר שבדיוק בגלל זה הוא לא רצה לשכב איתי בלילה הראשון, אבל הוא לא מצטער אם אני לא מצטערת. או בעצם כן מצטער, על הצער שלי.
הצעתי לו להתחיל מהתחלה, כאילו לא שכבנו ורק ראינו את לאונרד כהן יחד ואני עדיין למטה במגרש החנייה. והוא הסכים, ואני התלבשתי במהירות ונתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים וברחתי.
כשנפגשנו שוב אחרי יומיים החלטנו שנשכב רק כעבור שבועיים, ושבינתיים הדם שלנו יתבשל וירתח על אש קטנה, ושבועיים לא נתנשק ולא נתחבק, אלא נתרכז בצדדים האחרים שאולי יש בנו.
הלכנו לחברים שלו ולחברים שלי, לקולנוע, לבר, לחוף הים, ולהרי הגלבוע. מדדנו את רחובות תל-אביב, ישבנו בהרצאות, וסיפרנו סיפורים, ושרנו שירים, ואכלנו גלידות. והשבועיים האלה לא רצו להיגמר.
ואני, יוזמת הרעיון המטופש, כמעט והשתגעתי בכל פעם שיצאנו. ריח היער שלו טמטם אותי, חום הגוף שלו משך אותי כמו מגנט, הקול שלו הרעיד אותי, ישבתי על הידיים שלי כדי שלא אגע בו, גמגמתי כשהעיניים שלו הסתכלו לתוך העיניים שלי, נעשיתי סמרטוט.
היום הגיע, ואני טסתי לביתו כשבקושי ירד החושך. התפשטתי מטורפת ורועדת כמו חיה, כל כך רציתי, כל כך הייתי רעבה, מסוממת מתאווה. התנפלתי עליו, נשקתי אותו, טרפתי אותו, לעסתי את גופו. התמוססתי בתוכו ונעשיתי חלק מבשרו. גמרתי בלי הכרה, שוב ושוב ושוב בפיצוצים אדירים, בברקים ורעידות אדמה. לשתי את גופו, רקדתי עם לשונו, סחטתי אותו עד שנפלתי ללא הכרה.
הוא שכב לידי ללא תנועה ונראה כמת, עם חיוך דבילי
כשהתעוררתי הוא שכב לידי ללא תנועה ונראה כמת, עם חיוך דבילי שקפא על פניו. נבהלתי, אולי הרגתי אותו, אולי מצצתי את לשד חייו בלי להרגיש. אולי הוא עדיין מרחף בעננים? אולי הוא הרגיש שהוא מיצה את העולם ואינו צריך יותר דבר? ואולי בשיא השיאים הוא רק רצה למות מיתת נשיקה.
ואז הוא זז, ופקח את עיניו, והחיוך הדבילי עדיין היה מרוח שם. "אף פעם לא חלמתי שהמציאות יכולה להיות יותר הזויה מחלום", מלמל.
ואני, שרווח לי שהוא עדיין חי ונושם החלטתי לחזור בתשובה; לא עוד המְתנות מלאכותיות. אם בא לי וגם לו, עלינו לקיים את רצון האל אפילו בפגישה ראשונה ושנייה ושלישית, שהשדים לא יתפרצו ממני, שהדם שלי יישאר קפוא ולא ירתח. חאלס משחקים וחוקים ואמונות הבל. נוצרנו להזדווג כמו שפנים.
לפנייה לכתב/ת 
