שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מיומנו של אנרכיסט

    גם ב"מצבי רוח", כמו בספריו הקודמים, יואל הופמן ממשיך לשבור את החיץ הקיים בין הספר לסופר, בין היצירה המתיימרת לברוא עולם לבין העולם עצמו, ועושה זאת כפי שרק הוא יודע

    "אנחנו יכולים לגלות לקוראים של הספר הזה סוד כמוס, אבל אסור שיגלו אותו לקוראיהם של ספרים אחרים", כותב יואל הופמן בפרק 101 של "מצבי רוח", ספרו החדש.

     

    וממשיך – והנה הסוד: "הרגלים רודפות זו אחרי זו. הידיים חותכות באויר. הפה נפת ונסגר. האיברים הפנימיים תופחים ומתכווצים על פי טבעם. תפילות נשמעות בכל מקום בין אם האדם הוגה אותן בין אם לאו. צפרדעים נזקקות רק לעצמן. קני הסוף יודעים את הכיוון הנכון. ומכיוון שכל הדברים האלה נאמרים כאן, פליאה היא שמחירו של הספר נמוך כל כך".


    הופמן. כשקר במיוחד - תפשירו את המילים (צילום: ארכיון פרטי) 

     

    וכעת, ברשותכם, צריך לחלק את קוראי העברית לשני חלקים בלתי שווים: אלו שיחייכו למקרא הציטטה הזאת ואלו שיעמדו על זכותם לומר: מה זה הקשקוש הזה? הלא ככה לא כותבים.

     

    כבר שנים רבות שיואל הופמן יושב לבדו במשבצת האנרכיסט הגדול של הספרות העברית, ולמרות שהוא יודע היטב איך "נכון" לכתוב, מלאכת היצירה שלו היא סירוב מתמשך להיכנע למוסכמות לשוניות, ז'אנריות, עלילתיות, כרונולוגיות, פסיכולוגיסטיות ואחרות, שלגבי דידו הם סדים מרושעים שיש להשתחרר מתוכם, כדי לגלות מחדש את יכולתנו לחוות פליאה במפגש עם מילים, ואולי גם – אם יסתייע – במפגש עם העולם.

     

    במקום בו הלשון לא מספיקה

    גם "מצבי רוח", כמו ספריו הקודמים, הוא טקסט שנועד לשוב ולגלות את אפשרות הפליאה והצחוק המשחרר שהוא מחולל, ותוך כדי כך להמשיך ולשבור את החיץ הקיים בין הספר לסופר, בין היצירה המתיימרת לברוא עולם לבין יסודותיו של העולם הזה, שלהופמן תמיד יהיו בלתי נהירים לחלוטין, מתווכים באופן לא מספק באמצעות הלשון.

     

    לפעמים הוא מציע להפשיר את המלים כשקר במיוחד, לפעמים – שהממשלה תסמן כל בית במילה "בית" ומטוס

    יפזר עשן בדמות המילה "עולם" בשמיים, כדי שהמילים והדברים ישובו להתחבר זה עם זה.

     

    אלא שגם המחבר יודע כי הצעותיו לא יתקבלו על דעתם של סופרים וקוראים, וחלק ניכר מ"מצבי רוח" עוסק בהם: במעשה הכתיבה הריאליסטי שהופמן ממשיך לכפור בהגיונו, באוילותם ועצבותם של מבקרי ספרות וחוקריה, בחוסר יכולתו של הסופר להטעים את קוראיו מטעם יין הפורטו שהוא אוהב.

     

    עשרות פניות לסופרים ולקוראים שזורות בתוך הספר, ומכולן עולה פרכה חיננית וטראגית כאחד: משני צידי החיץ הגדול של המילים עומדים בני אדם. מזה – סופר המבקש לכשף אנשים במילים, ומזה – בני אדם שמבקשים לעצמם את הקסם, ורק המילים, מרושעות שכמותן, עוטות פאטינה של מוסכמות, ממשיכות ומקיימות את החיץ.

     

    "מצבי רוח" מבקש לשבור את החיץ באמצעות הכלים שהופמן שכלל בהתמדה בספריו הקודמים: מה שקרוי במקומות אחרים "דמויות" הופך אצלו לאוסף של אנקדוטות מלבבות המחוברות לשמות של בני אדם מחייו האמיתיים של המספר, אלא שהוא נמנע מלספר - הוא רק מציג לקורא פתיחים של סיפורים אפשריים ומאפשר לו לעשות בהם כרצונו בדמיונו.

     

    מה שקרוי במקומות אחרים "עלילה" מתחלף כאן, כמו בספרים אחרים של הופמן, בתהיות אפוריסטיות על עצם אפשרותו של הקיום האנושי ועצבותו, בין אם העצב נובע מעובדות הלידה והמוות שממשיכים להפליא את הופמן, ובין אם הוא נובע מן הפער הבלתי נסבל בין הדמיון לבין ההגיון. 

     

    שנפשותיכן תותכנה אל תבנית נפש העולם

    כך, למשל, ברור שאי אפשר להרכיב את כל הדמויות הספרותיות על גבי אווזי בר, וברור – בעולמו של הופמן – שצריך לאחל לפסיכולוגים שנה אזרחית טובה, ו"מי יתן ובשנה הבאה נפשותיהם תותכנה (כמו שמתיכים עופרת) אל התבנית הגדולה של נפש העולם... ושיבוטל החוק שאוסר עליהם לחבק את הזולת, ובעיקר, שמישהו יחבק גם אותם".

     

    "מצבי רוח" הוא ספר מלא בגעגועים, ואפילו בגעגועים ש"קשה מאד לעמוד בהם". הרגע החולף, הפגישה המקרית עם אדם שלא נמחק מן הזכרון, ואילו הפליאה עצמה היא מושא של געגוע, אבל בניגוד למחשבה המקובלת, הספרות –עבור הופמן –אינה מהווה מזור.

     

    "מפני הגעגועים האלה... כותבים עבורכם רומנים של שלוש מאות ואפילו שש מאות עמודים וממלאים אותם אינספור בני אדם שבאים והולכים, כמו ארון תרופות שמלא בכדורי אקמול", הוא קובל ומייעץ לקוראיו, וגם לכותבים בכלל: "אתם צריכים להעמיד זה כנגד זה רומן כזה ועורב, או אם תרצו, צב.

     

    "פעם עורב נכנס מבעד לדלת הראשית ועמד על שולחן המטבח. תחילה הוא ניקר בפירורי לחם ואחר כך קפא במקומו והביט בנו. מפני זה אנחנו כותבים את הדברים האלה. מה שהוא ראה כשהביט, אילו ידענו היינו מגלים זאת לקוראים במקום הספר הזה. אבל מכיון שאיננו יודעים אנחנו כותבים וכותבים".

     

    הפוגה מתעוקת הקונבנציונאלי

    במקום אחר הוא דן את הסופרים לחיים קשים במיוחד וגם מצטער עליהם: "תארו לעצמכם את בדידותם של

    הסופרים כשהם מוקפים בדמויות של ספריהם ואינם יכולים להיחלץ מהן ולשוב אל בני המשפחה".

     

    כיוון שאינני יודעת, אני קוראת את ספריו של הופמן כהפוגות מבורכות מתעוקת הקונבנציונאלי. בעולם שכולו טוב, צריך היה לשווק אתם עם אותה טעימה של יין פורטו, אבל גם עם מדריך בסיסי לנבוכים. טקסט כזה היה מסביר, למשל, מקומות בהם הופמן נוקט לשון "אנחנו" ובעצם מביע כפירה גדולה ב"אני" קבוע ויציב ובלתי משתנה, בעל קול אחד, ליניארי ומנומס וכפוף לכל החוקים הלא-כתובים של מלאכת הכתיבה.

     

    ה"אנחנו" ההופמני, לעומת זאת, הוא אוסף מרהיב של שברים ורסיסים, איגיון ועצב, שטות וגעגוע, אירוניה מחויכת וילדותיות מתפרצת – והמתנה סבלנית מאוד לקוראים שיגלו את הפליאה. שמחתי למצוא אותה שוב ב"מצבי רוח".

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מצבי רוח של צחוק ופליאה
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים