ספרי אחים: "למה אתם תמיד מאשימים אותי?"

השבוע, בעיצומו של מפגש שלי עם ילדי גן, נשמעה צווחה. כולנו הפנינו את ראשנו ונעצנו מבט נדהם בילדה-יפהפייה-זהובת-תלתלים-ושברירית-למראה, שהתרוממה מתוך הקהל כמו מחבל-מתאבד, הניפה באוויר את כיסא העץ שישבה עליו וניסתה לנתץ אותו על ראשו של ילד ג'ינג'י רזה – אחיה.

רק ברגע האחרון הצליחה אמם של השניים להשתלט על בעלת-פני-המלאך ולעצור בעדה מלרוצץ את גלגלתו של אחיה ממש לנגד עינינו. אחיה, כתגובה, אחז בשערה, הפיל אותה ארצה וגרר אותה בתוך הקהל תוך יבבות חייתיות.

מה סיפרו לי בני החמש בנושא הטעון הזה? תומר סיפר על ההורים המעצבנים שלו, שבכל פעם שהוא רב עם אחותו הקטנה, הם מאשימים דווקא אותו. נעמי סיפרה על התינוק הצרחני והמכוער שהגיח לאמא שלה מהבטן לפני חודש, ועכשיו הוא מאיים לשדוד את כל מה שחשוב ויקר לה עלי אדמות. אמא של תום שיתפה אותנו ברגשות האשם שהיא חשה כלפי אחיו הגדול של תום בכל פעם שהיא מחבקת את אחיו והשוותה את המצב לחיים בשלישייה בחברת שני מאהבים קנאים שמתעבים זה את זה. אורי נתן ביטוי (בלשון בני חמש) לחוסר האונים שהוא חש, לזעם, לקנאה הרעילה ולבלבול לנוכח הדרישה ממנו להתחלק עם "אחיך" ביקר לו מכל (אהבת ההורים).

אבל לא פחות מכך, רבים מהם, למרות גילם הרך, נתנו ביטוי גם לכמיהתם לאח-שהוא-חבר, אח שמכיר, מבין ומקבל אותם כמו שהם. אח שקרוב אליהם יותר מכל יצור אנושי אחר עלי אדמות, מישהו שהוא היחיד בעולם, שבאמת מכיר ומקבל את ההרגלים הקטנים, המגונים, המביכים והאינטימיים שלהם. אח שהוא היחיד ביקום שחווה בו זמנית יחד איתם את ההיסטוריה המשפחתית המשותפת שלהם, נפש קרובה שאולי תוכל להפיג במעט את בדידותם הקיומית.

כן, עד כדי כך היו בני החמש שפגשתי השבוע כנים, מורכבים ואמיצים. ועד כדי כך הם היו נדיבים ללמדני.

מינטי וטינק

כתבה ואיירה אמה ציצ'סטר קלרק, מאנגלית: אסף ברקת, הוצאת מודן (לבני 3 ומעלה).

למה?

בגלל הכנות והאופן הריאלי שבו מתוארים היחסים בין האחים. הסופרת אמה צ'יצסטר אינה מנסה ליפות את יחסה של האחות הגדולה כלפי אחיה או לשנותו אלא רק משקפת אותו במילה מנוכרת אחת שאומרת הכול: "התינוק". לאורך כל הספר מינטי מכנה את אחיה "התינוק". מבחינתה, אפילו אין לו שם. מה שנוטל ממנו כל אנושיות ומחפיץ אותו לגמרי.

"התינוק" פשוט יושב לו כל היום בכיסא הגבוה, מורח את עצמו בריבה ומנסה לאכול כל דבר שנופל לידיו, כולל דובים קטנים וחמודים. אימה של מינטי מאוד נוכחת בעולמה אך אינה משתלטת עליו. היא אינה מנסה לשנות את תחושותיה של בתה באמצעות תכסיסים שקופים ("אולי תעזרי לאמא לעשות לאחיך אמבטיה?").

להיפך, בחוכמתה, היא מקבלת את המצב הרגשי של בתה כעובדת חיים בבחינת: ככה זה, אחים גדולים לא מתעלפים מאושר מזה שיש להם אחים קטנים ששודדים מהם את אהבת ההורים. האם אינה נבהלת מהניכור שחשה בתה כלפי "התינוק" ואינה מנסה למחוק ולמחוץ את הרגשות-הלא-פוליטיקלי-קורטיים האלה. נראה שהיא סומכת על ילדתה שעם הזמן היא כבר תמצא בעצמה את הדרך לחיות עם יצרים ורגשות מורכבים ומנוגדים כגון אלה. אימהות כאלה מאפשרות לילדיהן לגדול באמת, נפשית.

מה הסיפור?

מינטי הולכת עם אימה לקנות מתנת יום הולדת לאחיה התינוק. היא בוחרת לו דוב פנדה קטן וחמוד. בבית מינטי מגלה שהדוב יודע לדבר, והיא מתאהבת בו לגמרי. האם תיתן מינטי את הדוב האהוב שלה ל"תינוק"?

למה אמה צ'יצ'צסטר קלרק?

בגלל האומץ לתאר ניכור בין אחים בלי לנסות לפתור את הבעיה באופן מלאכותי, ובגלל התבונה לראות שלפעמים המציאות פותרת עניינים בדרכים עלומות משלה.

מתוך הספר "אולי כן, אולי לא, אולי אולי", איור: יפעת נחשון.

אולי כן, אולי לא, אולי אולי

מאת סוזן פטרון, איורים יפעת נחשון, מאנגלית: מאירה פירון, הוצאת ידיעות ספרים (לגיל 9 ומעלה).

בגלל ניחוח של מקומות אחרים שבהם אמא עובדת קשה כמלצרית במסעדת פאר ששמה "מסעדת פאר", ושלוש בנותיה הן נשים קטנות המתחזקות את הבית בהעדרה, ובגלל ילדת סנדוויץ' מתייסרת ששמה פיקי, שבשבילה ארון הכביסה שבאמבטיה הוא מקור השראה, והחבר הכי טוב הם זוג אופניים ששמם אופי.

מה הסיפור?

פיקי נמעכת בין אחותה הגדולה הנתונה לחסדי גיל ההתבגרות וההורמונים המשתוללים שהופכים אותה לבלתי-נסבלת, לבין אחותה הקטנה – ארנב – שלקראת עלייתה לכיתה א' מפתחת צרכים מיוחדים. ובנוסף לכל הצרות, אמא החליטה שהן צריכות לעבור דירה. מה יהיה בלי ארון הכביסה? האם תצליח פיקי לגלות מה הופך אותה למיוחדת לא פחות מאחיותיה?

בגלל הכתיבה הקולחת, המודעת לעצמה ובגלל ההומור המעודן. סוזן פטרון בילתה את רוב חייה כספרנית בספריה הציבורית בלוס אנג'לס, מה שהפך אותה למעין קוראת-ילדה, וככה היא גם כותבת. כיום היא חיה עם בעלה בבקתה במדבר של הרי סיירה נבדה.

אחותי הגדולה מכולם

כתב עוזי בן כנען, איירה מיקי בן כנען, הוצאת כתר (לבני 9 ומעלה).

למה? 

כי אם יש סיכוי לגרום לסרבני-קריאה-מושבעים בני תשע להתמכר ולהתמסר לספר – זה בדיוק הספר שיגרום לכך.

למה עוד? בגלל כישרונו של בן כנען לתאר באופן רענן, גרוטסקי ומקורי נושא כל כך לא מקורי כמו יחסים בין אחים – כישרון שהופך את חוויית הקריאה לעמוקה ומשמעותית, מצד אחד, אך גם קלילה ומענגת, מצד שני.

מה הסיפור?

שלומי המופנם מנסה להתגבר על העכבות העוצרות בעדו מלהתבטא ולהיות עצמו בצלה של אחותו הגדולה מכולם.

למה עוזי בן כנען? 

בגלל הכתיבה האמינה, הטבעית והמשוחררת:

"אני חושב שנורא קשה לשנוא את הדס, כי כל כך קל להעריץ אותה..."

"לא, אני לא רוצה להיות הדס. אני רוצה להתנהג כמו גדול, אבל שיישאר כל השלומי שאני אוהב!"

• חנה גולדברג היא סופרת, משוררת ופזמונאית. מספרי הילדים של חנה גולדברג: "דמעות ורודות", "קישתא", "חברים בכל מיני צבעים", "קוף משקפוף", "מי חטף את נסיכת המחשב?" ובקרוב "שוקי מוקי". מקיימת מפגשים עם ילדים והורים בבתי ספר וגני ילדים. לכל הטורים של חנה גולדברג .