הורים, מישהו צופה בכם. נא להתנהג בהתאם
ההורים של היום, בדיוק כמו אלה של פעם - לא מושלמים. הבעיה היא שהיום כולנו חשופים. רואים אותנו. בכל מקום. מישהו לוחש לנו לאוזן עצות ניהול כל הזמן. הפסיכולוג גיל ונטורה רוצה להזכיר לכם: רק אתם יודעים מה טוב לילד שלכם
נימוסי השולחן שלי במסעדה הם סבירים בהחלט. לא משהו שמתעלה לדרגות בריטיות, אבל כל אימת שאני ספון במחיצת אנשים ותפריטים, אני מצליח לטפל בסכין ובמזלג באופן תקין. מאידך, בכל פעם שאני נוחת בבית אחרי הרצאת לילה, נושק לאישה, לועס את לחיי הילדים, ומטיח את התיק בפינה סתורה ורחוקה, מגיע הרגע שבו אני מישיר מבט אל המקרר, כמו מסנן לו: "עכשיו, זה רק אני ואתה, גבר..."
ומה שקורה בדקות הבאות הינו פוגרום קולינרי שגם אוהבי הגדולים ביותר יתקשו לכנות "אכילה נאותה".
מה רציתי לומר? שום דבר מיוחד. פשוט רציתי לתזכר אתכם בתובנת היסוד של הפסיכולוגיה החברתית: אנשים מתנהגים בצורה X כשהם בגפם ובצורה Y (שהיא צורה מה-זה-שונה מ-X) כשהם במחיצת אחרים. היום נדבר על השפעת התופעה הנ"ל על סוג מסוים של אנשים – משכפלי DNA, מחליפי חיתולים, מכיני סנדביצ'ים או במינוח מקצועי – הורים.
אנחנו חשופים
זה די מצחיק שאמא ואבא, שכל כך מודאגים מהשפעת האינטרנט והטלוויזיה על עולליהם הלבנבנים, לא ערים תמיד להשפעתו של השד הוירטואלי עליהם. האמת? אני מבין אותם. כאן מדובר בהשפעה סמויה, פיחות זוחל וחמקמק המכרסם בביטחון העצמי של ההורה, אבל המגמה ברורה: שוב ושוב ההורה נחשף לפער שקיים בין מה שהמסכים מקרינים לו אודות הורות נכונה ותקינה – ובין ההורות האמיתית והמיוזעת שלו.
אותן עצות מדודות ושקולות המוטחות בו חדשות לבקרים, בתכניות בוקר ומעל גבי טורים, לא מתיישבות בכפיפה אחת עם ההערה הסרקסטית שזרק אתמול לבת המתבגרת שלו, עם התקף הזעם שעורר בו בנו הקטן והמשתולל ועם עוד אלף קוצים אחרים. מה עושה אדם שפוי כשהוא חש בנתק שבין הפנים והחוץ? שם מסיכה. יוצא לעולם ולובש תדמית.
בשנות האלפיים מלווה את אמא ואבא הידיעה שמלווה כל ברנש מודרני – אנחנו חשופים. חשופים לעין המצלמה, מנוטרים ע"י הטלפון וזמינים לכל זב חוטם במייל ובגוגל. רואים אותנו. יודעים עלינו. בדיוק כמו שאנחנו מציצים לקרביהם המנטליים והלא-מנטליים של ליצני האח הגדול. אי לכך ובהתאם לזאת, אנחנו אורזים את הילדים ונוסעים לקניון, לפסטיבל, לג'ימבורי ולכל היכן שנושאת אותנו המאזדה, אבל עכשיו אנחנו זהירים הרבה יותר. מחצית הקשב מופנית לקטנים ומחציתה מופנית לסיפוק התשובה לשאלה הכל כך אנושית – איך אני נתפס? (שאלה שהיא בתה החוקית של השאלה העתיקה יותר – מה יחשבו עלי?)
רק לא לעורר סצינה
וזה מבאס. זה מבאס כי זה פוגם בהורות שלך. זה דופק את כישורי הניהול שלך, ואת, אמא יקרה, מנהלת לכל דבר. לא קם המנהל שיאהב בוס גדול שישב לו שני מילימטר מהווריד הראשי ויטיח בו הנחיות ומשפטי תיקון. במידה מסוימת, כולנו הפנמנו את הבוס התדמיתי למחזור הדם שלנו ואנחנו נושאים אותו לכל מקום. אנחנו לא לוקחים לעצמנו את החירות לרוץ עם האג'נדה ההורית שלנו קדימה.
עם יד זהירה על הלב, נסו לענות – כמה פעמים חשקה נפשכם להיכנס באבי אביו של ילדכם המתהולל ונשכתם שפתיים רק על מנת "לא לעורר סצינה"? (הערת ביניים – מאיזה תחום תוכן נלקחה המילה סצינה? תחשבו!) ומכיוון אחר (ותודה לד' מסדנת ההורות האחרונה על הדוגמה המקסימה), יש פעמים שבא לכם להתיר את רסן הגבולות שאתם משיתים על ילדתכם, כי היא התנהגה נפלא היום, כי מחכה לה אתגר מפחיד, או פשוט כי בא לכם ואז את מוצאת את עצמך "בלחץ נוראי על כך שקניתי לה שקית ענקית של סוכריות גומי והיא מסתובבת איתה בגינת המשחקים, ואז אני קולטת שאני מנסה לשכנע אותה בכל תירוץ אידיוטי לתת לי את הממתקים כדי שאשים אותם בתיק. למה?" (הציטוט מפי ד').
האמא המושלמת
הלוואי והיה ברשותי את אבי כל הטיפים, מעין משפט קסם שיעלים באבחה אחת את הצורך הרודני להציג חזות מאוזנת ורגועה תמיד-תמיד. אין לי. כל מה שיש לי להגיד לכם מתמצה במסר המגושם הבא: פגשתי, ייעצתי, דיברתי והקשבתי להרבה הרבה בני אנוש. לא נתקלתי באחד שאין לו שריטה מגוחכת ונלעגת, לא הכרתי הורה שלא מתהדר במקטעי התנהגויות בזויים לעיתים (בעצם, פגשתי פעם איזושהי אמא מושלמת באזור חולון, אבל מהר מאוד חתכו אותה לחתיכות ושיווקו אותה לסין).
אני אישית מעריץ את היכולת של ההורה הישראלי לחתור באופן מתמיד להעניק לילדים שלו חוויית משפחה נורמלית בהינתן עולם ומשאבים בלתי מושלמים. רק תדעו שכולנו בסירה הזאת, ותפנימו את זה רגע לפני שאתם מושיבים את הילדים מאחור, מתניעים ויוצאים אל העולם. חירצו לשון אינפנטילית מול כל המצקצקים בלשונם ותעשו מה שהבטן והמוח שלכם מכתיבים. הילד שלכם משווע לכך.
זיכרו, היחידים שיודעים את סיפור העלילה המלא מאחורי כל סיטואציה חברתית – נעימה או מביכה – הם אתם והילדים. רק אתם יודעים מה קרה לפני ומה עומד לקרות אחרי. הקהל הסובב מקבל רק צילום נקודתי והכלים שלו לשפוט כיאות הם מינימליים ויתרה מכך – הלגיטימציה שלו לשפוט היא אפסית.
ועוד משהו קטן לסיום. אם אתם מוצאים את עצמכם בעמדת הקהל, המכוון ארובותיו בתדהמה ובביקורת לאמא ו/או אבא הנוקטים באסטרטגיה חינוכית תמוהה, תעשו לי טובה – תנעלו את הפה, תגמעו קפה חזק ו... תעברו לצד השני של הרחוב.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ומרכז הוראה בקורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
