שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך לדבר עם הילד על פגיעות מיניות?
    מה מותר ומה אסור, מתי להתחיל לדבר על הנושאים הרגישים ואיך דואגים שהילד יבוא לספר לנו אם יקרה לו משהו נורא? אפרת מונשרי-גורן, מנהלת פורום "ייעוץ להורים" עם מקבץ תשובות לשאלות המטרידות

    הילדים שלנו חשופים. אף פעם לא נוכל להגן עליהם בצורה מושלמת. הם חשופים לאלימות בבית הספר, ברחובות, ברחובות הוירטואליים - שהופכים למסוכנים יותר ויותר. הם נגישים לסרטים פונוגרפים באינטרנט ומרגישים גדולים בשלב בו אין להם יכולת לחצות כביש בבטחה. בגילאים צעירים עירום וסקס נתפסים לפעמים כמשהו מסקרן וההבנה מהי אינטימיות ומה באמת קורה על המסך מול הילד לא ברורה.

     

    באותו שבוע בו פורסמו כתבות על לאון קלנטרוב בן השבע והתאומים שפגעו בו, ביקש בנה של חברתי לחזור הביתה ברגל, לבדו. החרדות השתלטו עליה. במציאות הזו, כל בקשה תמימה הופכת לכר פורה לפחדים שלנו. היא שוחחה איתי על הדילמות הקשות: איך נוכל לגדל ילדים בטוחים ושמחים - ועדיין מודעים לסכנות שסביבם? איך אפשר להגן עליהם ובו זמנית לא למנוע מהם להיות פעילים ולחוש ביטחון?

     

    מתי להתחיל לדבר?

    מתי מתחילים לדבר עם הילדים על ביטחון וגבולות הגוף, או כפי שאומרות יועצות בית הספר "המרחב האישי של כל ילד"? התשובה היא כל הזמן. כבר כשרוחצים ילד בן שנתיים-שלוש אפשר להדגיש שיש איברים שהם אישיים, רק שלו. אין זמן טוב לשיחה. השיחות הללו צריכות להתבצע כל הזמן. כשאנחנו מעלים נושא חד פעמי, ההשפעה שלו קטנה יותר והוא לפעמים מביך אותנו כהורים. לעומת זאת, שיחות בהזדמנויות שונות גם מחדדות את הנקודה וגם מאפשרות לנו להציג את הסכנות ואת כוונותינו טוב יותר, מהיבטים שונים.

     

    מה להסביר?

    החלק הפשוט ביותר הוא להדגיש את פרטיות הגוף ואת העובדה שהגוף שלי הוא רק שלי. לדבר על אזורים שאנחנו לא חושפים, שהם שלנו ואנחנו לא נותנים לגעת בהם ומצד שני, גם לא נוגעים באיברים של אחרים.

     

    יש כאן מסר מורכב כי אנחנו מאפשרים להורים או לקרובי משפחה לחבק ולנשק ומצד שני, מהו הגבול? הגבול הראשון הוא אם יש משהו שמרגיש לילד לא נכון, מציק או מביך אותו. אם יש דבר כזה עלינו ללמד אותו לסרב, לצעוק או פשוט ללכת מהמקום. לא חשוב אם מדובר בסבתא שמעוניינת לנשק ולחבק או בגננת או בשכן. המסר חייב להיות ברור - אתה מרגיש שאתה לא רוצה אז אתה חייב ללכת.

     

    קשה ליצור הפרדה לילדים קטנים בין מי יכול לגעת בהם ומי לא. לכן, יש בגיל הצעיר משמעות להסברים ולדוגמאות: אמא ואבא יכולים לרחוץ, הרופא יכול לבדוק והדודה מנשקת ועדיין תמיד להדגיש שלא חייבים, שאם לא רוצים שמישהו יחבק או ינשק אז לסרב, וכמובן לכבד את הסירוב הזה, גם אם לא נעים מהדודה.

     

    יש לי סוד והוא שלי

    מורכב יותר להעביר לילדים מסר על כך שחשוב לספר ולשתף, מסר שלא צריך לשמור סודות. כיצד מדגישים לילדים כמה חשוב לספר כשמשהו לא היה להם נעים או הביך אותם, הפחיד אותם או פשוט התבקש להישאר בסוד?

     

    כדאי לדבר עם הילדים על סודות. מה זה סוד? יש סודות רעים? יש סודות מאמא ואבא? יש סודות טובים? נסו לא לגרום להם לשמור על סודות ולהדגיש שצריך לספר למישהו קרוב כשיש התלבטות.

     

    ליצור מקום בו אפשר לדבר

    ילדים מספרים לנו כל מיני דברים והתגובה שלנו מאד חשובה, לא רק כשמדובר בדברים קשים. חשוב לא להיבהל, גם אם סיפרו לכם משהו מאוד מפחיד או סתם מכעיס. ילד יסיק מהתגובה שלנו על המבחן בחשבון או על התחצפות למורה, כיצד נגיב כשיהיה משהו רציני יותר. הקשיבו לילד שלכם והגיבו במתינות.

     

    יש חשיבות גדולה לתגובה שלנו כשהילד מגיע הביתה פגוע כי הרביצו לו בגן או העליבו אותו בכיתה. תגובה כמו "למה לא החזרת לו?" או "תמיד מרביצים לך", היא לא במקום. הילד מרגיש אשם שלא הצליח להגן על עצמו או בגלל משהו שעשה. אל תהפכו את הילד לאשם בדברים קטנים. אל תהפכו אותו לאשם באלימות שהוא סופג, גם אם מדובר באירוע שלדעתכם הוא יכול להגיב בו.

     

    למה זה משמעותי?

    הרבה פעמים הפוגע הוא מישהו מוכר: קרוב משפחה, בייביסיטר או שכן והפגיעה לא מתרחשת ביום אחד ובאופן פתאומי. יש בדיקת גבולות, בקשה לשמור סוד קטן, נגיעות. לכן יש חשיבות לדבר כל הזמן ולא לשפוט את הילד כדי שיוכל לספר כשמשהו מתחיל שמשהו לא נוח לו, בלי לפחד שיכעסו עליו. ההבנה של הילד שיש מקום בטוח לספר משהו, בלי שישפטו אותו או יכעסו, תעודד אותו לספר ולשתף.

     

    הורים רבים מבטלים את הדברים שילדים מספרים להם בתחושה שלילד יש דימיון או שזה גיל כזה עם סיפורים. תאמינו לכל דבר. תנו הרגשה שאתם מאמינים, דברו עם הילד והקשיבו לו.

     

    למי לספר?

    השאלה למי לספר היא שאלה לא פשוטה. ברור לכולנו שחשוב שהילד יספר וישתף. עם זאת, כדאי לזכור שילדים, בעיקר גדולים יותר אבל גם צעירים, לא תמיד בטוחים שיש אוזן קשבת לקושי או לסודות שהם שומרים.

     

    הורים הם כתובת מובנת, אבל כדאי לנסות בהזדמנויות שונות לחשוב עם הילדים על גורמים נוספים שהם בוטחים בהם. דודה צעירה, המורה האהובה, גננת. השיחה הזו גם היא צריכה להיעשות מדי פעם. לברר עם הילד מי הם האנשים בסביבתו שהוא בוטח בהם, לאפשר לו לחשוב ביחד איתכם מי נמצא ברקע.

     

    הורים רבים שמגיעים לפורום הייעוץ מרגישים תחושה של בגידה או עלבון ברגע שהילד שלהם פנה עם מצוקה ושיתף בקושי מישהו אחר ולא אותם. לפני הכעס כדאי להבין שילדים בגילאים שונים מרגישים לפעמים נוח לשתף גורם חיצוני - מדריכה בתנועה, קרוב משפחה צעיר, סבתא. אני מציעה לשמוח שהילד שיתף במצוקה שלו ולא לכעוס עליו.

     

    הילד מצייר בשחור דמויות עם ידיים

    בתור הורים אנחנו חיים בחרדות. החדשות והעיתונים מעלים מדי יום סיפורים על ילדים שנפגעים במקומות שאמורים להיות הכי מוגנים: בית הספר, הגן, הבית. אנחנו גם חיים בעולם בו הידע נגיש לכולם ולכן לא פלא שהורים בודקים כל ציור ואמירה של ילדם.

     

    אני מציעה: אל תהיו המאבחנים של ילדיכם. לפעמים ילד מצייר ידיים גדולות, בלי קשר לאלימות או מצייר רק בשחור, כיוון שזה הצבע שהיה נגיש לו ולא בגלל דיכאון. אם יש ספק או שמשהו השתנה לאורך זמן בהתנהלות הילד, ציוריו או כתב ידו, תנו למומחים לבחון את הנושא ואל תנסו אתם להסיק מסקנות מציור נקודתי.

     

    הנושא מביך אותי

    לא כל ההורים מרגישים פתוחים להעלות את הנושא. כדי להתגבר על מבוכה או חשש ניתן להיעזר בספרים וקלטות. ספרים יכולים להוות בסיס גם להעברת ידע וגם להתחלת שיחה עם הילד.

     

    גבולות, פגיעות, סודות - האם הילד לא יגדל בתחושה שכל האנשים רעים?

    הילד יגדל ויבנה את אמונו בעולם דרך עינינו. המסר שלנו צריך להיות מתון. רוב האנשים הם לא אנשים רעים ועדיין יש גם אנשים רעים. אנחנו יכולים לחשוב איתו ולבנות רשימת חוקים שלפיהם הוא יפעל, כמו לא לדבר עם זרים, גם לא דרך האינטרנט, לא לספר לאנשים שלא מכירים פרטים עליו ועל המשפחה, כמובן לא ללכת עם זרים או לקחת מהם דברים.

     

    חלק מהפגיעות, כפי שציינתי בהתחלה, נעשות דווקא על ידי אנשים מוכרים. יש חשיבות להדגיש שגם אם מישהו מוכר לילד ועדיין לא נעים לו בסביבתו, הוא חייב לברוח וללכת.

     

    למה לשים לב?

    נויה בוטון, מנהלת מחלקת הסברה באל"י ומטפלת במרכז הקליני, מעלה נקודות אליהן כדאי לשים לב:

    • התנהגות חריגה, כמו הסתגרות או דכדוך שיכול להתבטא בפאסיביות או חוסר תאבון.
    • ירידה בהישגי הלימודים.
    • רגרסיות בתחומים שונים, כמו חזרה להרטבה או מציצת אצבע.
    • תגובה המנעותית – הילד נמנע מלעשות דברים כמו לשחק במשחקים מסוימים, ללכת לחברים, לתפקד באופן תקין.
    • פחדים מדברים שהילד היה רגיל לעשות - פחד ללכת לבי"ס, פחד ללכת לחוג.
    • כעס ואלימות.
    • נויה מבקשת לא לשכוח את הצד הפוגע. "גם הילד הפוגע נמצא במצוקה וגם הורי הילד ולכן ישנה חשיבות שכשמדובר בילד או נער שפוגע, גם הפוגעים יקבלו טיפול.

     

    למי לפנות?

    • אגודת אלי להגנת הילד - הקו החם: 1-800-223966 (לא חייבים להזדהות. אפשר רק לדבר).
    • מרכזים לפגיעה מינית: 1202 (לא חייבים להזדהות).
    • יועצת או פסיכולוג בית הספר.
    • מחלקת הרווחה בעירייה.
    • ערן: 1201 (לא חייבים להזדהות).

     

    ספרים וקלטות:

    • "סרט רע" של עמותת אל"י.
    • "השיעור" של עמותת אל"י.
    • קלטת והצגה של יעל פדר - יעל שומרת על עצמה.

    • לא מדברים עם זרים פו - קתרין זואיפלד.
    • מוטב להזהר מלא להצטער / סול וג'ודית גורדון.
    • אצלי אין סודות / אורה לי ורטר.

     

    בי"ס יסודי:

    • זה קרה בגן הציבורי / חיה חבושי.
    • מי מצלצל בדלת / חנה טרומן.

     

    נוער:

    • ילדה של אבא / עמי גדליה.
    • סודות שאסור להסתיר / גלוריה מקלוביץ.

     

    אפרת מונשרי גורן, MA בחינוך, אמא לארבעה, מנהלת פורום "יעוץ להורים " ב-ynet, מנחת סדנאות הורים ובעלת פינת הורות בתוכנית הבוקר "סדר יום".

     

    • איך מלמדים ילדים לשמור על עצמם? כיצד מבררים, בעדינות, אם הכל בסדר? יעל פדר, עובדת סוציאלית המעבירה פעילויות בנושא, תשיב לשאלותיכם היום בשעה 11:00 בפורום חי .

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים