"אני עומדת כאן, ברבנות, מחכה לגט"
היחסים ביניכם קרים? אולי תנסי לחמם אותם; הבית כל הזמן מבולגן? אולי תנסה לעזור לאישתך; הדרך משעממת אתכם? אולי אתם משעממים את הדרך. מלי גרין, אמא לעשרה, מחכה לגט ברבנות ומפצירה בזוגות: רגע לפני שאתם מפרקים את החבילה - עצרו רגע ונסו להתמודד
"הי, מלי, מה את עושה כאן? הכל בסדר?"
"נפלא!"
"גם את פה? נורא... שיהיה בהצלחה", היא קרצה לי ונעלמה בעיקול המסדרון הארוך.
כן, מה אני עושה כאן, בבית הדין הרבני, מול אולם הדיונים. מחכה לגט? כן. מחכה לגט. פתאום קלטתי. היא חושבת שאני כאן בשביל גט. זאת אומרת כן, אני עומדת כאן, ברבנות, ומחכה לגט, אבל הגט מיועד לחברה שלי, זו שלידה אני ניצבת.
שמונה עשרה שנות נישואין מתפרקים לי כאן מול העיניים. "את חייבת לבוא איתי עכשיו. הוא שלח לי גט משוויץ", זו לא הבקשה שלה שגרמה לי לזנוח את כל עיסוקי ולפגוש אותה בבית הדין הרבני. זה הקול שלה, הקול שהתרוקן ונשמע ריק. חלול. אפילו קצת מת.
פעם ראשונה שאני מבקרת במקום הזה ולהפתעתי הוא מקום פעיל ביותר, הומה בזוגות. התיישבתי לצידה, מחכה לתורה להיכנס.
למען הילדים
בהיתי בזוג שעמד קרוב אלינו. כל אחד חמוש בעורך הדין שלו. הבעל, גבר מרשים, עמד והחזיק בתיק עב כרס ואילו אשתו, מתוקה וכבדת משקל, המשיכה להטיח בו האשמות גם כאן. הקולות מהוסים, אבל המשפטים ברורים מספיק כדי שיגיעו לכל האוזניים.
"למה את רוצה שנתגרש? בואי ונגיע להסכם שלום בית. רק למען הילדים", ביקש הבעל.
"עכשיו אתה מבקש שלום בית? אתה, עם החובות שאתה מייצר, מתלבש עם חולצות יוקרתיות כשבבנק עשרים אלף מינוס. כאילו אתה פרופסור בכיר עם קליניקה פרטית..."
"מה אכפת לך? אבל הילדים, בשביל הילדים", הוא ניסה בקול רך לפייס אותה והיא בשלה. רגע לפני שנכנסנו, היא ליכסנה לעברי מבט. "אהה, הגברים האלה. לא יודעים לרדת מהעץ. הם נאחזים רק בילדים, כאילו זה מעניין אותם פתאום".
לא התאפקתי: "אני לא רוצה ובטח שלא יכולה להתערב לך. אינני מכירה את כל הסכסוך שבשלו אתם נפרדים. לא חייתי לצידכם, אבל כדאי שתחשבי שוב על כל מערכת היחסים שלכם".
פניה היו חתומות. "היינו בייעוץ ואין לי כוח בשבילו. אני אתגרש ממנו ואתחתן מהר. ודאי אמצא לי את גבר החלומות".
"בעלך גבר מרשים מאוד. אני בטוחה שזמן קצר אחרי הגירושין הוא יתחתן שוב. את היא זו שתישארי עם הילדים, תכאבי את כאבים בין שני בתים. הם יטולטלו ממקום למקום והילדוּת שלהם לא תהיה חלקה. את, עם הילדים, תמצאי את עצמך במצב קשה יותר. כל גבר שירצה בך, יצטרך לקחת גם את ילדייך ולגדל אותם. וזה לא יהיה פשוט. לא כל גבר מוכן... אם לא עברת התעללות, אם בעלך אדם הגון אבל 'רק' מעצבן, בזבזן, טרחן או בעל תכונה שלילית אחרת, כדאי לך לחשוב פעמיים".
"אנשים מוותרים מהר מדי"
נכנסתי בעקבות חברתי שבעלה זנח אותה. הוא קיפל שמונה עשרה שנים לפיסת נייר בצורת אוניה והשיט את עצמו רחוק מן הבית. אין לו כוח להתמודד עם אחריות. "איך?" אני מנסה להבין. אני בוכה. היא כבר לא. היא תבכה אחר כך.
"אנשים מוותרים מהר מדי", היא תגיד חודש אחרי, כשתקלוט את הזוועה. היא לבד עם הילדים. לה לא היתה ברירה, אבל לנשים אחרות יש ברירה. פקידת הקבלה בכניסה נחמדה מאוד. "שמתי לב כי ביום ראשון התורים כאן ארוכים. מה קורה לכם בשבת, הא? ואחרי החגים, בכלל". היא צועקת לעבר זוג בסביבות גיל הארבעים. הם נראים כל כך מתאימים, שאני תוהה מה הם עושים כאן על מדרגות הרבנות.
האם אנחנו בדור האינסטנט בו הנישואין והגירושין הפכו גם הם לאינסטנט? האם אנשים בוחרים לברוח מהר מדי, מוותרים על התמודדויות?
אני כמובן לא מתייחסת על מקרים בהם גירושין הם בלתי נמנעים. אני מכירה מקרוב מקרי אלימות והתעללות קשים, בהם האישה חייבת לברוח ויפה שעה אחת קודם. אסור לה להישאר ולנסות אפילו לא דקה אחת. אני מדברת אך ורק על זוגות שבוחרים להיפרד על רקע פחות נורא.
"בעלי אדם נהדר, אבל משנה לשנה האפטיות שלו גוברת. היחסים בינינו קרים. כמו שני שכנים". (חשבת פעם איך לחמם את היחסים מחדש, איך לגרום לו לשמחה ולחיוניות, לו, לך, לשניכם?)
"אשתי בסדר גמור, אבל הבלגן שהיא מייצרת בבית. ובכלל, היא לא מתפקדת נורמלי עם הילדים. אין אוכל חם, אין כביסה נקייה. אני לא יכול!" (חשבת אולי להושיט לה עזרה מעבר לרגיל? הרי רוב הסיכויים שתשאיר את הילדים במשמורת אצל אותה אם לא מתפקדת).
"השגרה הורגת אותי. אשתי עצבנית כל הזמן. היא כבר לא מה שהיא היתה פעם" (חשבת אולי לקחת את הילדים תחת חסותך לשבוע שלם ולתת לה זמן להיזכר איך היתה פעם?)
הדרך משעממת?
אני מדברת על כאלה שבוחרים לפצל את דרכיהם כי הדרך משעממת אותם והם לא מבינים שזו לא הדרך שמשעממת. זה הם שמשעממים את הדרך. ועל הדרך הורסים את הילדים שלהם. לילדים כבר לא יהיה משעמם. הם יהיו מסובכים עם עצמם.
אני לא מתיימרת להפוך ליועצת נישואין, כמו שרואות אותי כמה מחברותיי. אני רק מתחננת בפני אלו שיש להם ילדים: תחשבו פעמיים כיצד לשנות את החיים שלכם. אתם חושבים שפירוק החבילה יסיע אתכם קדימה, כשבעצם המכונית שלכם מתדרדרת אחורנית. לעיתים מחשבה שכזו, עם סיוע טיפולי כשנחוץ, עשויה דווקא למנף חיי נישואין מפוהקים ולהפכם לחיוניים ומספקים.
הקשבתי לתוכנית הרדיו האמריקאית של לורה, פסיכיאטרית ידועה בארה"ב. שם היא פונה בריש גלי לאמהות שמתגרשות ואומרת להן: "לא משנה מהי הסיבה שהתגרשתן, עדיף שלא תתחתנה עד שהילדים גדלים" כי עדיף לילדים שיגדלו עם האם לבד ולא יחוו קשיי נישואין שניים, בהם האמא צריכה לשקם את עצמה ואינה פנויה לגדל ילדים כראוי.
"נסו להשקיע רבע מהאנרגיה שתשקיעו בנישואין שניים בנישואין הקיימים, כדאי לכם", טוענת הרבנית עו"ד ורדית רוזנבלום.
תחשבו על הילדים, רגע לפני שאתם פונים אל מדרון האינסטנט.
מלי גרין , סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין לחצו כאן .
לפנייה לכתב/ת 
