זה שאין לי ילד או טבעת לא אומר שאין לי משפחה
חרא לפעמים לעבור את הלילה לבד וחרא לפעמים לבשל רק לעצמך. אבל עמוק בפנים, ממש בפנים, אתה יודע בוודאות בטוחה שאם רק תצטרך משהו, כל דבר, ידאגו שיהיה לך אותו במאית השנייה. יעשו הכל בשבילך. בעיניים עצומות. בלי לשאול למה ואיך. עם טבעת נישואים או בלי
אני עם חום גבוה, עם ערימת ממחטות משומשות ומזוהמות וחבילת כדורים של מפחיתי גודש, משככי כאבים ומורידי חום ליד המיטה. כן, גם אותי תפסה השפעת ונשכה עד שהיתה בטוחה שאני מסומן. אחרי שכל העולם כבר יודע שאני כבול למיטה בשלשלאות מתכת כבדות ועתיקות, אחותי מתקשרת לוודא אם אני כבר רואה את האור שם בקצה המנהרה או שאני עדיין בהכרה, ובדרך אגב מכניסה ללקסיקון העברי שנבנה בינינו כבר שנים, שאל לי לומר "אני שלם עם עצמי" אלא "אני מושלם עם עצמי". כי שלם איננו יכול להכיל עוד ואילו המושלם ככל שיהיה, תמיד יכול להכיל עוד בתוכו. ותמיד נשאף להכיל עוד בתוכנו. ולכן אנחנו אף פעם לא שלם. אלא מושלם. ואז הרהרתי לעצמי – יש כאן מישהי, אינטליגנטית, שבאה לטעון בפני שאני לא שלם אלא מושלם? אני? מושלם? אני לא מוצא סיבה טוב להתווכח. אם אני מושלם אז אני מושלם ואין מה לעשות. השיחה נותקה.
אבל אם אני מושלם אז איך אין לידי מישהו שיעשה לי מסאז' בכפות הרגליים ויכין לי מרק עוף לחולים בלבד? האם בגלל זה שאני בצד השני של המטבע אומר שנידונתי לחיי הקהילה התל אביבית שגאה כל כך להזדקן לבד? הקהילה שעושה המון רעש ותרועות, אבל כשמחפשים אין מספיק קבלות? האם באמת חשוב לי מצעד הגאווה וכמה גודל תקציב ההפקה שלו? שלא תטעו לרגע. ודאי שחשוב לי. אולי לא מהדברים האלו, אבל אני חלק מכם ואני רוצה שוויון בדיוק כמוכם אם לא יותר. אבל תסלחו לי אם אני אומר בפומבי שאני לא הייתי רוצה להזדקן איתכם. לא כי אני לא מעריך ולא אוהב. יותר כי זה פשוט לא מספיק לי. אתם לעולם לא תחליפו, ככל שתתאמצו, את החיבוק והחום כל לילה במיטה ואת הדאגה האינסופית זה לזה.
אחרי השיחה עם אחותי הבנתי דבר גדול. מין תובנה שנופלת עליך פעם בחצי שנה, כאילו ראיתי את האור הזוהר של הקוטב הצפוני, או שפשוט הכדורים שנטלתי לפני חצי שעה מגיעים לפרקם כמו אורגיה כימיקלית. אז נכון שעדיין אין לי את מיסטר רייט לידי, ונכון שאני עדיין אבשל לעצמי מרק עוף מאבקת מרק סמי-משובחת לתקופה הקרובה, ועיסוי הרגליים היחיד שאני אקבל זה יהיה אם החתולה תירדם לי במקרה בדיוק על כפות הרגליים (החתולה בת ארבע, וזה קרה פעם אחת). הכל נכון. אבל גם נכון שיש לי אחות יקרה שמתקשרת כל שעה עגולה לשמוע אם אני צריך משהו, אולי איזה מרק צח או עוגה טובה ש"בצ'יק-צ'ק היא מוכנה, זה כלום". ויש גם אח גדול שתמיד מוודא שהכל בשליטה ואם אני צריך משהו שחלילה אין לי. ואח נוסף שתמיד מתקשר בשעת לילה קבועה לשאול איך אני ומה חדש. ואם יש לו ממש מצב רוח אז הוא שואל אם יש לי כבר חבר חדש וממש מתעניין. ואמא שהיא אמא אמיתית בכל רמ"ח אבריה. וכל שאוסיף, פשוט יגרע.
יש לי הרבה מאוד דברים שממלאים לי את החיים
עוד מבט:
בת 50, רווקה, ללא ילדים, לבד בבית החולים
יעל דורון
ליד חדרי הניתוח מתקהלים אנשים מסביב הלוח האלקטרוני. אלמלא המבטים הדואגים הייתי מרגישה כמו מול לוח ההמראות והנחיתות בנתב"ג. מידי פעם יוצא רופא וקורא למשפחה, לעדכן שהניתוח עבר בשלום. כולם ממהרים לחדר ההתאוששות, לפגוש את יקירם. אבל מה עושה מי שאין לו משפחה?
אז לבינתיים אין לי את הבחור הנבחר שלידי ואין לי תא משפחתי משלי. אבל יש לי הרבה מאוד דברים שממלאים לי את החיים. וזה חוץ מהחברים הטובים שלי שתמיד היו שם בשבילי והם חלק ממני וממה שאני היום. יש לי משפחה, המשפחה שלי. זה שאין לי ילד או טבעת נישואים לא אומר שאין לי משפחה. זו מחשבה סטרייטית שגם אני נקלעתי לתוכה הכי בטבעיות. אפילו בלי משים, כי זה מה שהנורמה מכתיבה. אבל לא עוד. זו פשוט מחשבה ארכאית.
אז חרא לפעמים לעבור את הלילה לבד וחרא לפעמים לבשל רק לעצמך. אבל עמוק בפנים, ממש בפנים, אתה יודע בוודאות בטוחה שאם רק תצטרך משהו, כל דבר, ידאגו שיהיה לך אותו במאית השנייה. יעשו הכל בשבילך. בעיניים עצומות. בלי לשאול למה ואיך. עם טבעת נישואים או בלי. רק שהחיוך לא ינטוש את פניך. ואם יש בך את הוודאות הזו, יש לך הכל. הרי זו מהותן של משפחה ואהבה, הוודאות הכל כך נעימה הזו. הוודאות שנובעת רק מתוך אהבה גדולה וחלילה לא מתוך חובה. ואולי חשוב אף יותר, תמיד אתה יודע בליבך שאתה בדיוק מי שאתה. ללא מסיכות והסתרות. שחייך כבר לא בגדר סוד ואתה גאה בחייך בדיוק כפי שהם. ללא הסברים או התנצלויות.
אני אנצל את ההזדמנות לומר לכל המוזכרים לעיל תודה ולהבטיח שיותר לא אקטר על כך שאינני מוצא את בחיר ליבי. אנצל אותה גם לחדד את העובדה שלהיות שלם עם עצמך זה לא רק לספר על זה, לכתוב על זה, לרקוד את זה במצעד השנתי עם פס נוצות או לצחוק על זה עם אחרים. להיות שלם עם עצמך זו דרך ארוכה, שקרוב לוודאי שתלווה אותנו כל החיים. להיות שלם עם עצמך זה לספר לחברים בעבודה, זה לכתוב את מה שאתה כותב תחת שמך האמיתי, זה לחיות כמו שאתה רוצה ומאמין שככה חייך צריכים להיראות, שזו הדרך שלך ולדבוק בה. זה לדעת לעמוד מאחורי מילותיך ולשתף את המשפחה במה שעובר עליך. והכי חשוב, זה לדעת לא לפחד מלהיות מי שאתה באמת ולאהוב את המיניות שבך.
אז אני לא מפחד, ויש לי משפחה. יש גם כמה מתעניינים פוטנציאליים שאת חלקם כבר מימשתי בדרך זו או אחרת ואת חלקם לא הספקתי. אני חי כמו שאני רוצה, לפי אמונתי שלי. ובגלל זה אני מרגיש שאני בדרך הנכונה. וגם אם אני לא שלם או מושלם, או שניהם, לפי הגדרת הלקסיקון, אני בדרך לשם. דווקא כאן הדרך מכתיבה את התוצאה. ואני שלם ומושלם עם דרכי שלי.
הכדורים לא ממש עמדו בהבטחות. בקושי שלוש שעות ואני כבר שוב משתעל עם אף סתום והחום מטפס. להבדיל מיצרני התרופות, אני אינני מתחייב לדבר. כמו שאנחנו רוצים להאמין שהאף יהיה פתוח למשך יותר משמונה שעות, כך גם אני רוצה להבטיח שיותר לא אקטר.
טוב. כבר מאוחר. אני מכבה את האוסף הכפול של מוריסי שמתנגן לו ברקע כבר כמה שעות, לוקח שני משככי כאבים וכדור אחד נגד צינון ונכנס למיטה. ומי יודע, אולי דווקא מחר אמצא את אותו בחיר ליבי בתור לבית המרקחת בקופת החולים...
האימייל של רון
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
