שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "אני הבוס שלך, אבל אין דבר כזה ידידוּת", אמר

    כל כך הרבה פעמים הצהרתי בפני כולם על הקשר בינינו כעל ידידותי אפלטוני לחלוטין, והוא מצידו סירב מהרגע הראשון לקבל את העובדה שגבר ואשה ככלל, ואנחנו בפרט, מסוגלים לקיים קשר אפלטוני. בהמשך נגלה אם הוא אכן צדק

    כל חיי הקפתי את עצמי בבועה ורדרדה, וכשהשקפתי החוצה ראיתי משפחות מאושרות, זוגות אוהבים ונאמנות רבה בין בני זוג. תקראו לי תמימה, אבל תמיד האמנתי בנאמנות. אנשים בגדו סביבי כל הזמן, ואני סירבתי להאמין. הרבה גם אמרו לי שאני הצדיקה האחרונה בסדום, או בשמה הנוכחי תל אביב, אבל לי זה לא הפריע. האמנתי באושר ועושר עד עצם היום הזה. אבל באחרונה, אחרי יותר משנה של פלירטוטים אין סופיים ופגישות עסקיות ו"אפלטוניות" רבות ברחבי העולם, זה קרה. אני, התמימה האחרונה בעיר, נפרדתי לשלום מהתמימות.

     

    כל כך הרבה פעמים הצהרתי בפני כולם על הקשר בינינו כעל ידידותי אפלטוני לחלוטין, והוא מצידו סירב מהרגע הראשון לקבל את העובדה שגבר ואשה ככלל, ואנחנו בפרט, מסוגלים לקיים קשר אפלטוני.

     

    "אני אמנם הבוס שלך, אבל אין דבר כזה ידידוּת", אמר לי במשרד בתל אביב. חודשיים עברו, והוא שוב חזר על המשפט, הפעם בכנס בחו"ל. "תאמיני לי, זאת שטות", חזר ואמר מספר חודשים לאחר מכן, בעיר בירה אחרת.

     

    בפגישת העסקים האחרונה שלנו בחו"ל הוא חזר והפציר "אין דבר כזה ידידות אפלטונית בין גבר לאשה, תמיד אחד מהצדדים ירצה קצת יותר מסתם קשר אפלטוני".

     

    ואז התחילה החגיגה.

     

    מחיבוקים תמימים כביכול עברנו לליטופים, מנשיקה חטופה על הלחי עברנו לנשיקות סוערות ובלתי פוסקות. הסתתרנו מכולם, מכל העמיתים שבילו איתנו ומעוד מישהי מאוד חשובה, אשתו. רחוק מהארץ, התרחקנו גם מהמוסר שלנו ובגדנו. הוא באשתו ואני בכל הערכים שלי.

     

    "כולם בוגדים", אמר לי, "אני בגדתי בה כבר כמה פעמים אפילו לפני שהתחתנו", לחש לי באוזן, נותן לי להרגיש חלק בלתי נפרד מכלל החברה הנואפת, מעודד אותי להצטרף למסיבה הגדולה של הזוגות הנשואים והלא נאמנים.

     

    "יש לך משפחה", אני אומרת לו. "מה אם אשתך היתה עושה עכשיו את מה שאני עושה?" אני אומרת לו ומצמידה אותו ואותי לקיר לנשיקה סוערת וליטוף ממש לא אפלטוני.

     

    "לא הייתי סולח לה", הוא עונה לי, ובאותה נשימה משכיב אותי על המיטה ומתחיל להגיע לנקודה שממנה אין דרך חזרה.

     

    כמו שני תיכוניסטים חרמנים שלא מסוגלים להתאפק

    אנחנו אנשים נוראיים, אני יודעת, אבל באותם הימים שעברו עלינו אי שם בחו"ל כל מה שרצינו זה רק לגעת, לנשק ולשכב. כמו שני תיכוניסטים חרמנים שלא מסוגלים להתאפק, כך גם אנחנו מצאנו את עצמנו כמו אחוזי טירוף שמונעים ע"י היצר החייתי שבתוכנו. עוברים מכשול ועוד מכשול, מסתתרים, משקרים, מתבודדים ומשלימים את המשימה בהצלחה פעם אחר פעם.

     

    לא שכבנו רק פעם אחת אלא מספר פעמים, זה קרה אצלי במלון, אצלו במלון, בטיסת לילה עם עוד מאה נוסעים תמימים. שוב ושוב.

     

    לעזאזל, יש לו אשה וילדים, אני כל הזמן אומרת לעצמי, אבל זה לא מפריע לי אני רוצה אותו, את הגוף שלו.

     

    הגלים היו עצומים ומסוכנים, אבל לנו זה לא הפריע

    ידענו שזה יקרה, ידענו שניסחף. ובכל זאת הלכנו על זה. כמו בחוף הים שבו בילינו יום שלם. היה סוער, הגלים היו עצומים ומסוכנים, אבל לנו זה לא הפריע, נשאבנו לתוכם, סיכנו את עצמנו, וגם כשכמעט טבענו, עדיין המשכנו לשחות וליהנות מכל שנייה של סכנה.

     

    מכל הבחורים בעולם דווקא עם גבר נשוי! אני נוראית, אני יודעת, אבל מה שיותר נוראי זו העובדה שאני אמורה להרגיש רע עם זה, ובכל זאת כבר יומיים כל מה שאני מרגישה זה שאני רוצה עוד! עוד מהתחושה המדהימה, עוד מהתשוקה, עוד ממנו.

     

    תקראו לי מטומטמת, ואני יודעת שזה חייב להיגמר, אבל אני מצידי כרגע לא רוצה להפסיק. רוצה שיבוא, רוצה להיפגש איתו אצלי בבית, או בכל מקום אחר, רוצה להרגיש שוב את תחושת החום שהעניק לי באותה חגיגה אסורה בחו"ל.

     

    ועם כל הרצון, יש בי גם תקווה שזה לא יקרה שוב.

     

    זה קרה, זה נורא, אבל זה דבר שלא ישוב לקרות. קל לאבד את הראש, אבל אסור לאבד את המוסר ואת הערכים.

     

    במצב שכזה, אני יודעת שהראש חייב לשלוט בגוף ולא להפך, כדי שנזכור שאנחנו בני אדם ולא חיות חסרות רסן.

     

    היה, נגמר, לא חוזרים על זה יותר.


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים