שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הכי מטוקבקות
      "הציבור הישראלי שמרן מדי בהשקעות"
      מדוע הציבור פוחד ממניות? למה בכביש הישראלים נוהגים כמו מטורפים ולוקחים סיכונים, בעוד בתחום ההשקעות הם כה זהירים? מה היה קורה היום, למי שהיה משקיע לפני 200 שנה - דולר אחד בלבד במדד המניות של ארה"ב? והאם החשש של הציבור וגם האוצר, בכל הקשור להשקעה בסיכון, בחיסכון הפנסיוני, מוצדק? פרופ' צבי וינר מנסה להשיב

      האם השקעה במניות היא הצעד הנכון ביותר לאורך זמן? מחקר שפרסם לפני מספר שנים, פרופ' ג'רמי סיגל בארה"ב, מעלה כי אדם שהשקיע דולר אחד בשנת 1800 במדד המניות בארה"ב, השיג, נכון לתחילת המילניום השלישי (ללא התחשבות באינפלציה, עמלות ומיסוי), לא פחות מ- 10 מיליון דולר. בהשוואה לחלופות אחרות שהיו קיימות אז, כגון השקעה בזהב או באג"ח ארוכות שהנפיקה ממשלת ארה"ב, השקעה במניות הניבה תשואה גבוהה לאין שיעור, מול חלופות אלו.

       

      מדריך לשוק ההון - אגרות חוב

       

      גם המשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים שהשפיע קשות על הכלכלה האמריקנית, נותר כטלטלה קטנה בגרף המראה עליה ברורה ומתמדת בשוק המניות האמריקני.

       

      הגרף באמת מראה מציאות ורודה לטווח ארוך, אך לפחות מה שמוגדר במהלך חיינו כחיסכון לטווח הארוך ביותר - החיסכון הפנסיוני, נע סביב 40 שנה. וכאן יש לשאול: האם ניתן לומר כי גם בטווח "קצר" כזה, בהשוואה למחקר של פרופ' סיגל, ההשקעה במדד המניות תתן תשואה עודפת על פני כל אפיק השקעה אחר?

       

      "כשאנחנו מסתכלים על הגרף הוא נותן מה היה ולא מה יהיה" אומר פרופ' צבי וינר, ראש ההתמחות במימון בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית. "כל השאלות הם הסתברויות. בהנחה שאתה מוכן גם להפסיד, אז זו האסטרטגיה המועדפת.

       

      "לא ניתן להגיד מראש שהשקעה כזו היא בהכרח טובה יותר. נכון להסתברויות ולבדיקות שונות באסטרטגיות כאלו, בטווח הארוך אתה עשוי להשיג תשואה טובה, וזה נכון סטטיסטית גם בתקופות של 30 ו-40 שנה"

       

      כמה אחוזים במניות? 100 פחות הגיל שלך

      אז אסטרטגיה כזו מתאימה להשקעות של החסכונות הפנסיוניים שלנו?

      "לקיחת סיכון נותנת תוספת תשואה, כלומר בהשקעה לטווח ארוך אם אתה רוצה להגיע לתשואות גבוהות אין לך ברירה אלא לקחת סיכון. זה בהחלט מתאים להשקעה בחסכונות הפנסיוניים.

       

      "אדם בגיל 60, משך החיים הצפוי שלו הוא עוד 30 שנה, בן אדם שמגיע לגיל 80 צפוי לחיות עד גיל 90 ומשהו, כי תוחלת החיים כל הזמן עולה. כלומר, גם אחרי גיל הפרישה יש עוד כ-30 שנה שאפשר לנהל בהם אסטרטגיית השקעות".

       

      וינר אינו עושה הנחה לכספי החסכונות הפנסיוניים. הוא מצדד בנוסחה האומרת כי כמות ההשקעה במניות צריכה להיות 100 פחות גיל החוסך. כלומר אדם בן 60 צריך להשקיע 40% מהחיסכון שלו במניות. "מבחינת מדדים סטטיסטיים זו אסטרטגיה עדיפה" הוא אומר.

       

      בכביש נוהגים בטירוף, בהשקעות נוהגים בזהירות

      ואולם גם הציבור וגם האוצר למעשה נרתעים מהשקעות במניות. בכל הקשור לחיסכון הפנסיוני ככל שהגיל עולה הרעיון של המודלים אותם רוצה האוצר לאמץ, אומרים שלקראת גיל הפרישה יש להחזיק כמות אפסית של מניות אם בכלל. האם זו טעות?

       

      לדברי פרופ' וינר, זה אכן טעות. אולם המודל הפועל בישראל, מותאם למעשה לרצונות ולהרגלים של הציבור הישראלי. "אין תרבות של השקעות בישראל והציבור הישראלי מאד שמרן בנושא הזה. זה מאד מפתיע שדווקא בנהיגה בכביש, לדוגמה, הנהג הישראלי נוהג בטרוף, אבל בכל הקשור להשקעות יש שמרנות גדולה.

       

      "גם אדם שכבר משקיע במניות, נכנס כשהוא רואה שהשוק עולה ובורח כשהשוק יורד - אין לו סבלנות, אין אסטרטגיה. אולי זה גם ההסבר לכך מדוע אנחנו לא רואים הרבה אנשים שהסבים שלהם, או אפילו הם, שמים דולר אחד עבור הנינים ובני הנינים, שיניב בעתיד מליונים".

       

      פרופ' וינר נזהר מלהעביר ביקורת ישירה על האוצר ומציין כי המשרד דווקא עשה מספר צעדים בשנים האחרונות לשכלול הנושא. "בהתחלה היתה נהוגה בישראל פנסיה תקציבית, לאחר מכן עברו לאגרות חוב מיועדות לאחר מכן רוב ההשקעות הופנו לשוק ההון וחלו גם רפורמות בשוק ההון". אך לדברי וינר עדיין יש מה לעשות. "למשל צימצום השקעה בחו"ל - זה לא צעד הגיוני כל כך, אם הכלכלה בישראל במשבר זה אומר שגם הפנסיה שלנו צריכה להפסיד?"

       

      "משרד האוצר מיישר קו עם התנהגות הציבור"

      לפי הנהוג היום, עמיתים חדשים בקרן פנסיה או בקופת גמל מצטרפים לרוב למסלול שאותו קבע המעסיק או הגוף המוסדי. כך, רוב כספי החיסכון הפנסיוני של הציבור בישראל מנוהלים במסלולים "כלליים", ללא התחשבות במאפיינים הייחודיים של כל חוסך, וללא הבחנה בין חוסכים צעירים לבין חוסכים מבוגרים יותר.

       

      משמעות הנוהג הקיים היא שאין הבחנה בין חוסך שמתקרב לגיל פרישה, ומעוניין במסלול חיסכון סולידי יותר, ובין חוסכים צעירים, שיכולים להרשות לעצמם יותר סיכון מאחר ומרבית שנות החיסכון עוד נמצאות לפניהם.

         

      באוצר הכינו מודל על פיו יוקמו מספר מסלולי חיסכון ייעודיים לקבוצות שונות באוכלוסייה: מסלול לפנסיונרים, לאלו המתקרבים לגיל הפנסיה ומסלולים לחוסכים צעירים יותר, כשתמהיל ההשקעות שמרני יותר ככל שגיל החוסך עולה. 

       

      ובאוצר לא יודעים את הדברים הללו? הם גם מכירים את הגרפים והסטטיסטיקות, מדוע הם מכוונים את הציבור לשמרנות?

      "משרד האוצר מיישר קו בעצם עם ההתנהגות של הציבור הישראלי. זו הסיבה גם שהוא מציע את המודל הצ'יליאני, למרות שיש בו חסרונות".

       

      לדברי וינר, הצעת המודל למעשה מותאמת לשינויים שחלו בחוק קופות הגמל, הקובעים כי החל משנת 2008 כל החסכונות הפנסיוניים יעברו לקצבה ולא ינתנו כהון (סכום חד פעמי). המשמעות היא שכבר בגיל הפרישה, כשלאדם הממוצע יש עוד כ-20 שנה לחיות, נעשה החישוב (על פי מקדם ההמרה), מה תהיה הקצבה החודשית שתשולם לו. "במציאות הזו, קל להלביש את המודל הצ'יליאני לחיסכון. אבל עדיף היה כלל לא לקבוע את החיוב בקצבה ולאפשר לאנשים להמשיך להשקיע במגוון אפשרויות עד גיל שיבה".

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מומלצים