שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מושך את המזרחים בלשון
    בספרו "חוט מושך מן הלשון" אלמוג בהר מאחד ומשטח את עולמם התרבותי של המזרחים, ומעלים את אי-השיוויון הכלכלי שלהם מאחורי שירים חלשים

    כאשר ערכו כמה עיתונים וכלי תקשורת את סיכומי העשור האחרון הם לא טרחו לכלול בהם את השירה; עד כדי כך נדחקה השירה אל השוליים של תשומת הלב הציבורית, וזאת דווקא כאשר מספר פירסומי השירה בישראל - בעיקר באינטרנט - התרבה מאוד, ומספר כתבי העת לשירה התרבה, ואפילו מספר אירועי השירה איננו קטן.


    בהר. לא עומד בציפיות (צילום: מוטי קיקיון)

     

    ומה שחשוב יותר: בעשור האחרון הופיעו לא מעט ספרי שירה שהאיכות הסגולית שלהם לא נופלת במאומה מן הספרים שהופיעו בעשורים ששירה בלטה בהם. אין שום ירידה בעוצמה של הטקסטים, במקוריות של כיווני החשיבה, בפריצות הדרך החדשניות של משוררים צעירים, וגם בהתפתחות ובהשתבחות של משוררים ותיקים.

     

    אבל איפה נמצאים ההישגים האלה? מיהם עשרה-עשרים השמות שכדאי לקורא המתעניין להשקיע בהם את אהבת

    הקריאה שלו? גם על רשימה כזאת אין הסכמה מינימלית – לא בין קוראי השירה ולא בין מבקרי השירה. בנוסף, מהן השאלות המרכזיות ששירה מציגה? על מה מתווכחים היום בשירה? על מה חשוב שנתווכח?

     

    מדכא לחזור ולקרוא שאנשים משכילים ויודעי-ספר חוזרים שוב שוב אל הויכוח שבין נתן זך לנתן אלתרמן. האם אנחנו שוכחים שהויכוח הזה התחולל לפני 50 שנה? האם לא הגיע הזמן להפסיק לטחון את הקמח הטחון הזה ולהתווכח על מה שהשתנה מאז בשירה? האם העיסוק הנרחב שמתקיים היום במשוררי העבר (לאה גולדברג, אלכסנדר פן, דוד אבידן וכו') לא נגוע בנוסטלגיה ולא מסתיר חלל של תודעת-שירה (לא של שירה) בהווה?

     

    אילו הייתי מרכיב רשימה של עשרה-עשרים שמות של השירה בעשור האחרון הייתי כולל בהם את אלמוג בהר; אהבתי את הקול החם שלו בספרו הראשון "צמאון בארות". אהבתי את ההקפדה שלו לשיר מתוך עולמו, מתוך זכרונות הסבא והבית. אהבתי את המשכיל שבתוך המשורר, את הנכונות שלו למצוא את קולו האישי תוך כדי לימוד וקריאה שקדנית של מסורת השירה - מפול צלאן ועד יהודה הלוי, מאמיר גלבע ועד ההייקו היפני.

     

    יותר מדי שירים

    אבל למרות זאת, ספר השירה השני שלו "חוט מושך מן הלשון" לא עומד בציפיות שעורר הספר הראשון. ראשית, יותר מדי שירים. בהר לא מקפיד להביא רק את הטוב ביותר. הוא עדיין משורר מצוין ומקורי כאשר הוא כותב: "ויפהפיות מוליכות אותי אחריהן כדי שאענה אותן בסירובים/ משנות את שמן למריות ורומזות לי להריח דבש חבוי בפרוזדורי גופן. (...) ואני - מחצית גופי לכל הפחות היא לאות פרושה להשתקע בה ועשן - ומחצית שניה בונה בי עמקים להניח בתוכם תינוקות וזמן".

     

    כאן הוא חושני, כאן הוא אישי, כאן הוא מגיע אל המין בדרך שהיא רק שלו - דרך קסם הזרות של נשים הקרויות על שם אימו של ישו, ודרך לאות של מי שעולמו יהודי מאוד. הוא שואף ליציבות של חושים ושל בית, ובאותה עת הוא נמשך מאוד אל אי-היציבות, אל אותה לאות שתחסוך ממנו את ההכרעה בין הסתירות שטמונות עמוק בליבו.

     

    יש כאן לא מעט שירים מרתקים שכאלה. אבל הבעיה שבספר היא לא רק השירים המיותרים והחלשים - רשימת

    קניות נעשית בקלות לשיר, וזיכרון ילדות טריוויאלי נעשה בקלות לשיר, ומקורות יהודיים גם הם נעשים שיר בקלות. למה צריך ללכת עד ספר התניא כדי להפיק ממנו מליצות לשוניות חבוטות ותובנות מחשבתיות בנאליות: "שכר מצווה הוא המצוווה עצמה/ כי בעשייתה ממשיך אדם גילוי אור/ אין סוף בעולם הזה מלמטה למעלה/ ומלמעלה למטה". בשביל מה זה טוב? שירה בוודאי אין כאן.

     

    אבל עוד יותר מפריעה לשירה כאן אידיאולוגיה שבהר כופה על השירים; זו האידיאולוגיה של השתקת התרבות המזרחית - הערבית ביסודה - בישראל של היום. אני מציע לכל קורא מעוניין לחזור ולקרוא את מסתו המעולה של בהר "חלומות באספניה" שהתפרסמה באנתולוגיה "תהודות זהות" (עם עובד 2007).

     

    שם ימצא הקורא את המורכבות והסיבוך - גם האישי וגם התרבותי - של אלמוג בהר. יש במסה תיאור מרגש של סבו האהוב שנולד בגרמניה למשפחה ממוצא ספרדי, ברח לדניה במלחמת העולם השניה, ועלה לישראל באהבה רבה, והיה בו עירוב מכל התרבויות והלשונות שספג בדרכו: ערבית, וספניולית, וגרמנית, ודנית, ועברית. במסה ימצא הקורא את הידיעה של בהר שעברית-הישראלית תהיה לטוב לרע שפת יצירתו, ואת מחאתו על כור ההיתוך של שנות ה-50 ועל מצבם הסוציאלי של המזרחים היום, יחד עם אמירה ברורה שהוא עצמו גדל ברעננה בתוככי המעמד הבינוני הישראלי המבוסס והרב-עדתי.

     

    במסה ימצא הקורא ערגה מוצדקת שלא למחוק את כל זיכרונות העבר שנושאים איתם היהודים הרבים והשונים, בלי לוותר על הביחד הישראלי והעברי (הוא דוחה בכעס את הביטוי "יהודי-ערבי"). ובסיומה של המסה הוא גם ימצא את המשפטים האלה: "במסה זו התלקטו הרהורים שונים למקום אחד, ובמידה רבה מוטל על הקורא לחבר ביניהם לכדי רצף אחד, אם ירצה בכך. אני משלי מודיע כי אין כאן תיזה מוגמרת". זה יפה. זה עשיר. זה מורכב, וזה מייצג מציאות מורכבת.

     

    לא מעודן כמו במסה

    אבל מי שיקרא את ספר שיריו האחרון של בהר יתהה תהיה גדולה: האם שירים אינם המקום הטבעי של המורכב, ושל הרב-משמעי, ושל המסרב לוותר על דקויות בשביל "תיזה מוגמרת" בוטה? למה אנחנו צריכים לקבל מבהר, כאשר הוא עוסק במזרחיות, מסה מעודנת אבל שירה מעודנת-פחות?

     

    שוב ושוב מעוררת כאן התקוממות אותה אפוטפרופסות שלוקח על עצמו בהר על יוצרי-תרבות מזרחיים שונים מאוד

    זה מזה בחוויותיהם, בדעותיהם, בפוליטיקה שלהם ובאסתטיקה של יצירתם - כמו שמעון אדף וארז ביטון, כמו סעדיה מרציאנו ורבי יהודה הלוי, כמו עובדיה יוסף ושלמה אבן גבירול. השירים שכותב כאן בהר על ובעקבות דמויות אלה אינם קשובים אל הדמויות, ואינם רגישים לכל מה שייחודי, מדויק, מגוון ומסרב-להאחדה ביצירתם. השירים כופים עליהם איזו מזרחיות שהיא, בעיני, גזענות.

     

    אני שותף מלא לביקורת החריפה שמותח בהר על כור ההיתוך של שנות ה-50; אני בטוח שהוא היה ביטוי לדיכוי תרבותי של יהודי ארצות ערב ולעמדה גזענית כלפיהם (אבל לא כלפי יהודי אירופה ודוברי הספניולית. בכלל החיבור שבין הערבית לספניולית כשתי שפת שהושפלו בישראל הוא לא אמת).

     

    אני בטוח, כמוהו, שגזענות איננה נעלמת ביום אחד, ויש עד היום ישראלים רבים שמביטים ביהירות על תרבות המזרח. אבל האם מזרחי צריך לקבל את גזר דינה של הגזענות כלפי המזרחים? האם גם הוא צריך להפריד בין בני אדם על פי מוצאם הביולוגי? האם גם הוא צריך להאחיד את כל מה שהיה מרובה-מוצאים, ומרובה-לשונות, ומרובה-מזיגות, בעולמם של המזרחים השונים והרבים?

     

    כאשר משורר מקבל את גזר דינה של הגזענות - הוא פוגע קודם כל בעצמו, הוא משטח ומגמד את ההבחנות שלו עצמו ושל האחרים שהוא מכנס תחת דגלו. ולמעשה, הוא פשוט כותב שירים רעים, אחרי שהוכיח שהוא יכול לכתוב שירים (ומסות) טובים.

     

    אם נדמה לבהר שהוא ממלא כאן שליחות פוליטית והוא מסייע למזרחים ישראלים להיחלץ מאפליה כלכלית ותרבותית שהם נימצאים בה - גם כאן הוא טועה בגדול. בין העניים של ישראל יש אכן יותר יוצאי-מזרח מיוצאי מערב, וראוי לזעוק על כך. אבל זה שלושים שנה, אם לא יותר, שאין בישראל עוד הקבלה בין אי-שיוויון כלכלי של מזרחים לביון אי-שיוויון תרבותי.

     

    הקפיטליזם החזירי פגע בכולם

    הזלזול בתרבותם של יוצאי ערב, ההשמטה שלהם מספרי הלימוד, ההתעלמות של כלי התקשורת מן המוזיקה המזרחית ומן התרבות שבמקורה בערבית - כל אלה היו וחלפו. מי שרוצה באמת להיטיב את מצבם של המזרחים - מוטב שיישיר מבט אל העובדה שממשלות ישראל הלכו בדרך הקלה והחלו לכבד את התרבות המזרחית, אבל לא הלכו בדרך הקשה ולא תיקנו את מצבם הכלכלי של יוצאי ארצות ערב (יוצרי מזרח אחרים נמצאים, ברובם, במצב כלכלי אחר).

     

    הכלכלה המזרחית לא יוצרת אי-שיוון בנפרד מן הכלכלה של הישראלים האחרים: העוני של יוצאי-ערב היום איננו גדול

    יותר, ואיננו עמוק יותר, מן העוני של העובדים הזרים, של הערבים, של החרדים, של יוצאי ברית המועצות לשעבר, ושל חברי הקיבוצים שהתמוטטו. כלכלה ניאו-ליבלית שהביאה "קפיטליזם חזירי" לישראל פגעה בכל מי שיכלה לפגוע, בלי לבדוק בציציותיו העדתיות.

     

    מי שרוצה בשיוון של אמת לא יספר לנו מעשיות על תרבות מזרחית אחידה (שמעולם לא היתה אחידה) ומופלה (שכבר אינה מופלה), אלא ישנס מותניים וילך אל הפוליטיקה של העוני החוצה-תרבויות והחוצה-מוצאים בישראל.

     

    אלמוג בהר סבור שהוא עוזר למזרחים כאשר הוא מאחד ומשטח את עולמם התרבותי. אבל למעשה הוא מרע את מצבם של המזרחים, כאשר הוא מעלים את אי-השויוון הכלכלי הממשי שלהם מאחורי השירים החלשים שהוא כותב על אי השיוויון התרבותי המדומיין שלהם.

     

    "חוט מושך מן הלשון", מאת אלמוג בהר, עם עובד, 142 עמ'

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חוט מושך מן הלשון. לא עוזר למזרחים
    עטיפת ספר
    7 לילות
    מומלצים