אני בעצם לא סינגל סדרתי. רוצה שוב אהבה
אני מוצא את עצמי באחרונה ברגעים של לבד, דווקא מחייך כשאני חושב על עצמי בהקשר של זוג. ממש ביחד עם מישהי בבית, תוך כדי שאנחנו מצונפים ביחד וצופים באיזה סרט טוב, למשל
כן, אני נוטה כנראה להשתייך לאותו זרם רדוד של גברים בעל כורחם, שברגע שנוחתת עליהם איזו כוסית-עולם, והדייט "שיו, זורם סבבה", בו ברגע כל מה שסבתא שלי לימדה על נשים נמחק ללא אפשרת שיחזור ו/או גיבוי, ובאמת ניתן להוציא סידור ולהגיד קדיש גם על אי-אלה התובנות שהושארו מחוץ לדלתו של הבר, וגם על הדביל שהפקיר אותן אי שם במרווחים המיקרוסקופים בתוך החלל הריק שפעם קראו לו המוח שלי. ואם מוחי דווקא כן היה משחק לי באותו מעמד, אולי גם הייתי משכיל להצפינן אצל המאבטח, אבל ככה זה שאתה גבר, ותרשו לי הפעם לדבר רק בשם עצמי.
הייתי כמה ימים טובים באבל אמיתי, בכל זאת כוסית
כמעט חצי שנה עברה מאותו דייט מפורסם על הבר עם הכוסית ועד שזה דעך. מודה, הייתי כמה ימים טובים באבל אמיתי, בכל זאת כוסית, והרי כל מה שיכול לפצות על אגו שחוט – הרי זה משובח. "כן אני אשמח לעוד שוט אחד של וויסקי, אפשר גם את המצית? תודה רבה". בתום תקופת האבלות זה היה זמן מצוין לחזור ל"כושר". אני כבר עם ותק זוגי של חצי שנה באמתחתי, וחצי שנה זה כבוד, בימינו אנו, וזה בכלל הופך אותי למותג יוקרה של איזה קמפיין מלאכותי – גם זוגי וגם יציב. בכלל, אפשר להוסיף עוד כמה אפליקציות וייצא לנו אחלה אייפון, רק זה חסר לי. דייטים ועוד דייטים, ועוד כמה, והנה רק את זו אני חייב לנסות, וזו נראית מעולה בתמונה, ויש לי אפילו איזו שכנה גרושה בבניין ליד אז אולי שווה לנסות?
זכורות לי כמה "הצלחות" ממוקדות. שבועיים פה, שבוע שם. אבל בעצם זה כבר לא זה, אני עייף מדי, האנרגיות שלי כבר בגרעון ענק, הרזרבות התאדו להן עוד באותה נשימה, וגם מאה "רד-בולים" כבר לא ממש יצמיחו לי כנפיים, ובטח שלא יחזירו אותי בחזרה לאותה "חיית דייטים", הכינוי האיום הזה שכמה מחבריי הקרובים דאגו להצמיד לי.
מתוקף היותי טיפוס של שחור או לבן, פשוט גוונים זה כבר כל כך שנות ה-90, אני מכבה את המנוע, מוריד עוגן, עצירה מוחלטת, והנה אני מגיע לחוף המבטחים של ארץ הסינגלים, עכשיו אני סינגל מן המניין, "סדרתי" קראתי לזה כאן. לא רוצה לראות, לא רוצה לשמוע ואפילו לא להציץ. שב תנוח, אל תירא, ופרפר זה כבר ברור שאני לא.
זה כיף להיות סינגל, אני לעצמי, ומותר לי לעבוד עד מאוחר, ואף אחת לא מעירה לי על דברים, אף אחת לא מתערבת לי, ואם בא לי אז גם שבועיים אני אשאיר את הצלחת המטונפת על השיש, וציוצים יש רק בטוויטר. אבל יש שתי בעיות עם המודל הזה. הראשונה היא שלא כל הזמן אני ממש עובד עד ממש מאוחר, אפילו שזו עבודה חדשה והייטק ועניינים. הבעיה השנייה היא שאני כל כך מסודר, שאין באמת מצב שתישאר אצלי על השיש צלחת מטונפת, גם לא לחמש דקות. כן, אני מהטיפוסים המסודרים יותר, אולי בעל חולשה קלה לכוסיות, אבל מסודר. ככה זה, אין מושלם, למרות שאני ממש, אבל ממש, משתדל.
רגע אז מה עכשיו? היית סינגל עם כרטיס פלטינום, העולם היה לרגליך, ופתאום אוי? מה, סדקים? רגע רגע, נמאס לך להיות סינגל? אבל למה? כל כך היה לך טוב עם עצמך? אז זהו, שכן, קצת מיציתי, כלומר זה נחמד לחזור הביתה כל ערב מהעבודה ולברך את הבית ואת הדגים בברכת "שָלום בית". כלומר, זה נחמד לתקופה מסוימת, ותכל'ס לדגים זה לא באמת משנה אם זה אתה לבד או שיש עוד מישהי בבית.
"מישהי להיות איתה" קוראים לזה?
לא, אני לא ממהר לעבור לגור עם מישהי כל כך מהר, אבל בגדול זה מתחיל להרגיש כמו הכיוון, ולא עוד איזה כביש אגרה. אני מוצא את עצמי באחרונה ברגעים של לבד, דווקא מחייך כשאני חושב על עצמי בהקשר של זוג. ממש ביחד עם מישהי בבית, תוך כדי שאנחנו מצונפים ביחד וצופים באיזה סרט טוב, למשל, או שיחה עמוקה, גם יין יכול ללכת, איזו סיגריה מידי פעם. "מישהי להיות איתה" קוראים לזה? ואל תגידו לי לחלוק, כי כבר דיברנו על זה מקודם. זהו – מישהי רצינית כזאת, מישהי לחיות איתה. טוב, אני קצת חלוד, מודה. אבל כן נו, המילה הזאת – אהבה. עכשיו רוצה!
אסור למהר, צריך לקחת את הזמן, לא לרוץ, לא לעבור לגור עם מישהי שעה אחרי שהיכרתם, זה בסדר, שיננתי כבר את המוסכמות, פשוט החוקים נגמרו לי והפוזות כבר מאופסנות בארון. אני חוזר לזירה וחוזר ביג טיים. אני דווקא כן ממהר, אין לי זמן, לחוץ אש, אוטוטו בן 37 ומת להביא אח או אחות קטנה לנסיך שלי, חייב לרוץ מהר מהר, ואני הולך לגור לפחות פעמיים עם כל אחת, ושכחתי, אני גם מעולה בקאמבקים! סתם, לא באמת, אבל מה יש, תנו קצת להתלהב. כבר לא סינגל בנשמה ובטח שכבר לא סדרתי, רחמנא ליצלן.
במרחבים הריאליסטיים שלי זה ייקח קצת זמן, בכל זאת צריך למצוא את אותה תחנה על הסקלה, וזה לא מעט סיבובים עם הטיונר. מעברים תמיד כדאי לבצע בשלבים, ואט אט לחזור לכושר. בכלל, איזה ברים שווים היום ואיפה באמת עושים דייטים? אם אני יודע איזו אשה אני רוצה? בוודאי! את האשה המושלמת, במידות הנכונות, אינטלקטואלית אבל לא יותר ממני, שתקרא לי "ממי" כל היום ושתסמס לי כל רבע שעה שהיא חולה לי על התחת. וזה לא יהיה כזה ביג דיל אם היא לא באמת תדע לבשל – אז נזמין.
עד כאן ההלצות והדביקוּת. נו, זה עסק רציני למצוא אהבה, באמת. אני גם לא מהטיפוסים שייעצרו מישהי ברמזור והנה זה בא: "הלו בובה אפשר ת'טלפון?" ומלא זמן אפילו לא נכנסתי לג'יידייט, הבית השני של הסינגלים שיצאו מהארון, אם תרצו. וואו, הם גם שינו שם באינטרנט הזה של האתר את כל הלוק שלו. וכמה עולה מנוי בכלל?
לפנייה לכתב/ת 
