שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    זה הזמן לפתוח (קופות)

    בפנטזיה של יואב יצחק הוא עומד על הבמה מול קהל שכולו נשים. ככה זה כשאתה ולנטינו התימני. אחרי שלוש שנים של דממת אלחוט יצירתית הוא חוזר עם סיבוב הופעות חדש, ומרתיח אותו שאף אחד במדינה לא שם זין על מה שקורה. ז'ונגלר

    דבר הראשון שגיליתי על יואב יצחק - והוא הראשון שיודה בזה - הוא שמדובר באיש ללא עתיד. ישות שכולה הווה מתמשך. אולי זאת הדחקה, אולי יואב יצחק הוא אדם מואר, מה שבטוח הוא שהוא אדם שלא מאמין במחר.

     

    למזלי יואב יצחק, הוולנטינו התימני, אדם שלעולם לא מתכנן קדימה ולכן היקום לעולם לא מפתיע או מאכזב אותו, הוא האדם שלראיון איתו איחרתי בשלושת רבעי שעה. אבל זה בסדר כשהגעתי הוא בכלל לא כעס, רק פרש בפניי את משנתו, לפיה "מה שמעניין אותי זה לקום בבוקר ושלא יכאב לי הראש מהערב הקודם", ואז סימן לברמן להשקות אותי באייריש קרים ולהגיש לי בוטנים מצופים.

     

    ובאמת, למה לו לדאוג? כבר 20 שנה שהוא מתקתק קריירת שירה עקבית ולוהטת, נהנה מהחיים ולא מתחרט על שום דבר באופן עקרוני. הוא יודע יפה מאוד שהזמן יקר וההנאה מרובה. "אני כבר בתוך האוטובוס, מאמי", הוא מחייך בשרמנטיות. "והאוטובוס נוסע. מתי התחנה האחרונה אני לא יודע. אני מרגיש נפלא, אבל בכל זאת, אם היום רודף אחריך כלב ברחוב כשאתה הולך הביתה, אתה לא רץ כמו פעם, אתה עוצר, אומר לו עזוב, איפה אתה רוצה לנשוך אותי?"

     

    אולי בגלל זה הכל אצל יואב יצחק קורה יותר לאט. עשר שנים הוא הופיע במועדונים ובאירועים פרטיים וחימם פיגורות כמו זוהר ארגוב, חיים משה ואבנר גדסי, עד שבגיל 32 הוציא את האלבום שנחשב לאלבום הראשון שלו, "זה הזמן לסלוח" (אם לא סופרים קלטת־בוסר שהוציא בגיל 21, "מחשבות", שהוקלטה באיכות ירודה ונמכרה בכמה אלפי עותקים).

     

    "זה הזמן לסלוח" היה להיט ענק ("אני זוכר במעורפל תקופה יפה"), ואחריו הגיעו עוד 11 אלבומים שתחזקו את הקריירה שלו. עכשיו, כשהוא "חובק את ה־51", הוא מגיע בפעם הראשונה להיכלי תרבות ברחבי הארץ במופע שמיועד לקהל הרחב, בניגוד להופעות סגורות לוועדי עובדים. אין ספק, זה הזמן לפתוח (קופות).


    20 שנה של קריירת שירה עקבית ולוהטת. יצחק (צילומים: דביר כחלון)

     

    התמריץ לפתיחת הקופות הנוכחית של יצחק היא לאו דווקא האופנה המתפשטת בקרב אנשי הזמר המזרחי להנכיח סופית את הפופולריות של הז'אנר, אלא כמובן העובדה שפשוט הגיע הזמן. "שנים הקהל שלי כל הזמן ביקש שאעשה מופעים גדולים, כי הופעתי רק באירועים ומועדונים. אבל אני טיפוס שבאופי שלו לא ממהר. למה לקבל החלטות בגלל שלוחצים עליי? אבל לפני כמה חודשים, ישבתי עם אדם הפקות, שעשו עליי שתיים־שלוש פגישות לחץ. ואז חשבתי שאולי אני באמת בשל. הרי הופעתי כבר בקיסריה ובהיכל התרבות בהופעות סגורות של ועדים. אני יודע מה הולך בהופעות האלה. אז פתחנו קופות ולשמחתי יש נהירה גדולה".

     

    והתחנה הבאה היא קיסריה?

    "לא. זה לא מדבר אליי. קיסריה זה לא בית המקדש שלי. אני אוהב מקומות סגורים, שאני שומע את הקהל, מדליק אור ורואה פרצופים מולי. משום מה יש קטע שאם אתה לא מופיע שם אתה לא נמצא, פאקינג שיט כאלה".

     

    אז למה אמנים מזרחים רבים פתאום מופיעים שם?

    "אני מניח שיש סיבה, מאמי, אבל לא אני זה שצריך לענות על השאלה הזאת. את צריכה לשאול אחרים שרצים לשם. לא שיש פסול חס וחלילה. אני רק לא מבין, מה אנשים רצים לשם? בחולות, בכבישים ובפקקים בשביל מה? פה זה מרכז תל אביב, תרבות, אחלה מקום. סיימת להופיע, רוצה לבלות, יש לך אלף ברים. בקיסריה איפה יש לך את זה?".

     

    רפרטואר שנשען על בלדות רומנטיות ושירי אהבה

    יצחק אוהב לגלגל על הלשון את המילה "קהל", אבל כדאי כבר בשלב הזה להבהיר שמדובר בעיקר ב"קהלית". הרוב המכריע של הציבור שמתרפק על קול הקטיפה של יצחק הוא על טהרת המין הנשי. זה לא מפתיע בהתחשב בזה שהרפרטואר שלו נשען כמעט באופן טוטאלי על בלדות רומנטיות ושירי אהבה שאת רובם כתב בעצמו לפעמים במשך דקות תמימות בדרך לאולפן או במרתף ביתו.

     

    יצחק, שנשוי כבר הרבה שנים לאשתו, שוש, ויחד הם מגדלים בת יחידה, גלי, הצהיר כבר בעבר שהוא מאוד מרוצה מהרכב הקהל שלו, וגם הפעם הוא לא מתכוון לחרוג ממנהגו. "פעם רציתי לעשות - ואני מניח שאעשה - מופע לנשים בלבד בהיכל התרבות. הזין היחיד שיהיה באולם יהיה שלי. כששאלו אותי מה עם הנגנים, אמרתי שאתן להם חצאיות".


    "קל מאוד לרגש נשים, לפחות בשירים. נשים הן קהל נפלא ובעיקר נאמן"

     

    תמיד היית זמר של נשים?

    "כן. אני יודע לשיר בטכניקה נכונה ולהעביר נכון את הטקסט. זה קל מאוד לרגש נשים, לפחות בשירים. נשים הן קהל נפלא ובעיקר נאמן".

     

    איזו תחושה זאת?

    "כיף להסתכל על המבטים. קשה להסביר. צריך לעמוד על הבמה. זה כיף לקבל מחמאות מנשים".

     

    אשתך חיה בשלום עם אהבת המעריצות?

    "מכיוון שאשתי שותפה וחווה את כל העשייה המוזיקלית שלי וההתפתחות לאורך השנים, אני מניח שהיא למדה להבין שאהבת הקהל אליי, ובמיוחד הנשים, היא חלק מעבודתי וכל הדברים עומדים בפרופורציה הנכונה, למרות שאני מניח שזה לא קל לה".

     

    היא באה להופעות?

    "אף פעם לא. אחת ההופעות הבודדות שהיא ראתה אותי זה בהיכל התרבות בתל אביב. אני לא מאלה שסוחב את המשפחה להופעות. זאת עבודה".

     

    עבודה־עבודה, אבל הרבה מאוד נשים העריפו על יצחק את חיבתן בהופעות, והזדהו עם המילים ששרבט. אלא שלפני שלוש שנים הרים יצחק את העט, ויצא להפסקה ארוכה. הוא מעדיף להסביר את החידלון הזה ב"החלטתי שאני רוצה שקט".

     

    מה קרה לפני שלוש שנים?

    "יום אחד ננעל לי הראש".

     

    שום דבר לא קורה סתם.

    "אין לי מושג. משהו השתתק לי פתאום ואמרתי לעצמי, עזוב, תנוח. לכתוב תמיד אפשר".

     

    לא שאלת את עצמך מה קרה?

    "אני יכול לשאול את עצמי, אבל אני יודע שאין לי תשובה".

     

    מקפיד על מינון של 15 הופעות בחודש מקסימום

    אחת התכונות הבולטות של יצחק, שהנחו את הקריירה שלו מהרגע הראשון, היא העובדה שהוא מתעב מרות. מאז שהחל להופיע הוא התעקש לנהל את עצמו, וזה אומר לתת את המילה האחרונה בשירים, בהקלטות ובעיקר במינון ההופעות. כאדם שמחבב את החיים הטובים הוא מקפיד על מינון של 15 הופעות בחודש מקסימום, תדירות ששקולה לנופש נצחי על הקריביים בתחום הזמר המזרחי, אבל מספיקה, לדבריו, כדי "להשאיר את הקהל שלו רעב".


    מאז שהחל להופיע הוא התעקש לנהל את עצמו (צילום: דנה קופל)

     

    "אין לי שיגעון רדיפה אחרי המיקרופון, למרות שאני מבין את ההתלהבות של הצעירים להיראות וכמה שיותר לעשות", הוא פוטר את הפעלתנות האינסופית של הקולגות שלו. "אני גם לא חושש ממתחרים. כשאתה בונה קריירה אף אחד לא מתחרה בך. אתה יכול לשבת מהצד ולראות את ההוא מצליח ופורח, והדור כל הזמן מצמיח זמרים אחרים, אבל אני יושב, מסתכל ונהנה".

     

    אתה שר מוזיקה מזרחית או ים תיכונית?

    "חלק נכבד משיריי אינו מזרחי. ולשמחתי, רבים שהם לא מזרחים אוהבים את שיריי. אבל אין לי מושג. עזבי אותך מהגדרות. זה ישן".

     

    זה כבר לא קיים?

    "זה לא מעניין אותי. אני מניח שאת אחרים זה מעניין, בעיקר בתקשורת. אבל מה חושבת התקשורת לא צריך לעניין, כי לא התקשורת מזמינה אותך לאירועים, מי שמזמין אותך אלה אנשים פרטיים, ואם אתה עושה מוזיקה יפה שראשי ועדי עובדים אוהבים, אז אשריך".

     

    אבל יש מטען רגשי כבד סביב הסיפור הזה שלא בהכרח קשור למוזיקה.

    "ברור. דיברנו על זה שנים רבות, מאמי".

     

    משקיף בסיפוק על הלבלוב המחודש של המוזיקה הים תיכונית

    פעם יצחק היה דובר נלהב של שיח הקיפוח המזרחי, אבל כמו המוזה לשורר, גם ההתלהבות הזאת כבר נטשה אותו, והיום הוא משקיף בסיפוק ממרום מושבו על הלבלוב המחודש של המוזיקה הים תיכונית. אין לו עניין בעיסוק במהפך המוזיקלי או השיווקי שמתגלם ביצור הכלאיים "פופ ים תיכוני".

     

    לא תשמעו ממנו צל של ביקורת, ודרך עיניו השינוי הוא תוצאה של תהליך טבעי ואמיתי: "אני חושב שהאנשים בתקשורת אוהבים היום יותר את המוזיקה המזרחית. הם לא עושים טובה למישהו. אני מסתובב בגלי צה"ל וגלגלצ וכל התחנות שאף פעם לא השמיעו, ואני רואה שאנשים משתנים. העורכים יותר פתוחים מוזיקלית, לא ממקום סגור של לדבר על השירים והמילים".


    "בתקשורת אוהבים היום יותר את המוזיקה המזרחית" (צילום: גל חרמוני)

     

    או, בוא נדבר קצת על המילים.

    "אף פעם לא הבנתי את הדיבור הזה. מי שם אותך להיות זה שיגיד אם הטקסט יפה, אם הוא כתוב טוב? יש בית ספר מיוחד, יש ועדה שמחליטה? הטקסט בסופו של דבר לא מעניין את הקהל. הלחנים מספיקים".

     

    אז אין הבדל בין השירים של פעם לאלה של היום.

    "יש, אבל צריך להיות מציאותי. נכון שפעם היו דברים יותר עמוקים, בטקסט, עיבודים שונים, כוונת המחבר היתה אחרת. היום יש הרבה דברים שרצים על הבלאנס הזה של מסחרי. מצד שני, עובדה שזה עובד. יש הרבה אנשים שאוהבים את זה, אז להגיד שהם טיפשים? חס וחלילה. מסקנה? אם אתה לא אוהב, אל תקנה כרטיס".

     

    עשו ב"ארץ נהדרת" מערכון על אליקו, השדרן. ככה זה באמת עובד?

    "כשעושים סאטירה זה לא משנה אם זה נכון או לא נכון. הולכים יותר על הדמות והאופי כדי שהקהל בבית יצחק. עד כמה זה נכון? אין לי מושג".

     

    אתה באמת לא יודע?

    "אני יודע, אבל זה לא מעניין אותי".

     

    למה אתה כל כך מסתייג מלהביע דעה?

    "כי יש דברים שצריך לשמור לעצמך. אם אני לא אוהב אותך, מאמי, למה אני צריך לומר לך?".

     

    בחלוקה הדורית של המוזיקה הים תיכונית אתה נחשב לדור הוותיק?

    "זה לא דורות, מאמי, אנחנו לא הולכים למות. אנשים מתפתחים, מתבגרים. ככה זה, אנשים לא נהיים פה כוכבים בן לילה. אין חיה כזאת 'כוכב נולד'. יש כאלה שצצים, עושים רעש, למחרת זה נגמר, אתה שומע על מישהו?".

     

    • עוד על יואב יצחק, מה יש לו נגד פוליטקאים ומה הוא חושב על נינט - בגיליון פנאי פלוס החדש

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים