שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מי סובל יותר בזמן פרידה, העוזב או הנעזב?

    רבים חווים על בשרם את שני התפקידים במשך ימי חייהם הרווקיים והנשואים. כמו רכבת הרים אנחנו עוברים במהירות מלמטה למעלה וחוזר חלילה. כשאני נזכרת בעצמי בתפקיד העוזבת או הנעזבת, אני יודעת שבמבט אחורה הייתי מעדיפה לא להיות שם ולא שם

    במערכת יחסים סצינות הסיום רבות ומורכבות, אבל לעיתים רחוקות יביעו שני הצדדים את הרצון לסיום המערכת במידה שווה. לרוב ניאלץ ללהק אחד מהצדדים לתפקיד העוזב ואת השני לתפקיד הנעזב.

     

    רבים חווים על בשרם את שני התפקידים במשך ימי חייהם הרווקיים והנשואים. כמו רכבת הרים אנחנו עוברים במהירות מלמטה למעלה וחוזר חלילה. כשאני נזכרת בעצמי בתפקיד העוזבת או הנעזבת, אני יודעת שבמבט אחורה הייתי מעדיפה לא להיות שם ולא שם. שני התפקידים לא קורצים לאף אחד, ובבסיס שניהם טמונים חוסר הנעימות המוכר, הקושי הידוע לשמצה, המבוכה הביישנית, השיברון האכזר ורגש האשמה המתעלל שמזמינים להילולה עוד רבים ודומים להם.

     

    למרות שמשניהם אנחנו לא רווים נחת, נהוג לחשוב על הנעזב כמככב בתפקיד הקשה יותר. הוא משניהם חווה את חוסר השליטה שבדרך כלל גורם לו לרצות להתאייד מהחיים למספר שבועות או חודשים מרוב פאניקה רגשית.

     

    העוזב, לעומתו, נחשב בדרך כלל החזק ולפעמים אפילו ה"רע" שבין השניים, רק בשל העובדה שהוא זה שבידו מונח המפתח למערכת היחסים. ירצה יפתח, ירצה – יסגור. הוא בעל ההחלטה ולכן הוא גם מודע לתוצאותיה ויכול לעמוד בהם. בקיצור – הוא בעל השליטה.

     

    יצאתי לבדוק מי באמת הסובל האמיתי והאם יש תשובה אחת ברורה לשאלה המשמעותית הזו. מחקר קטן מהשטח עשוי לעזור לנו להבין כמה מורכבת יכולה התשובה להיות, כמעט כמו סצינות הסיום עצמן.

     

    מקרה ראשון ופשוט יתואר על ידי צילי וגילי, זוג בן חצי שנה. הם התחילו לבסס מערכת משותפת, החברים כבר ראו בהם זוג לכל דבר, סופ"שים משותפים, ארוחות אצל ההורים, בקיצור – מיזוג בהתהוותו. העניינים נכנסו לשיגרה נעימה שפניה לעתיד, כשגילי התחיל להתבוסס בשלולית הספקות. על פניו החיים נצבעו ורוד, אבל מתחת לפני השטח רחשו האפורים והונחו תמרורי האזהרה.

     

    צומת הדרכים התקרב במהירות רבה מדי לטעמו של גילי. שמאלה – חזרה לרווקות והמשך החיפוש המייגע אחר אהבת האמת. ימינה – מחויבות לצילי, המובילה לקניית טבעות וחווית טעימות באולמי אירועים. גילי נאבק עם עצמו, צלחות המאזניים עלו וירדו, והוא היה במקום הקשה ביותר, המקום המעורפל של חוסר היכולת להחליט.

     

    צילי חשה שהרוח משנה כיוון, אבל השתדלה להימנע מלדבר על מה שחששה אפילו לחשוב עליו – פרידה. אם רק המחשבה על המילה הזו גרמה לה לחרדה בלתי נשלטת, הגיית המילה היתה ממש מעבר ליכולתה. היא קיוותה שגילי יגיע למסקנה הנכונה מבחינתה והעתיד ייפרש לפניהם כמו שטיח אדום בדרך לחופה.

     

    היא היתה האחרונה שביקש לפגוע בה

    וגילי אכן החליט. הוא ידע שלמרות הכאב והקושי, הפרידה מצילי היא בבחינת מוטב עכשיו מאשר אחר כך. מתישהו, בנקודה לא מזוהה בתחתית הבטן, נדלקה נורית אזהרה שלא אוותה להיכבות. ההחלטה נפלה, אבל ביצועה נראה לו כמו צלילה לעומקו של לוע הר געש מפעפע. בכל זאת, צילי היתה בחורה שאהב, כיבד, יצר איתה זכרונות נעימים. היא היתה האחרונה שביקש לפגוע בה.

     

    אבל ההחלטה הגיעה למצב אל-חזור. ערב אחד יצאו המילים מפיו של גילי כאילו אדם זר מדבר מתוך פיו. צילי בכתה, ביקשה, הבטיחה הבטחות, כעסה, זעמה אפילו, ולבסוף סילקה אותו בבושת פנים מן הבית. הוא קיבל את כל התגובות בהשלמה ויצא מן הבית אבל וחפוי ראש.

     

    צילי נשארה ורסיסי ליבה מפוזרים על הרצפה, הכאב חתך בה כמו הצלפת שוט על בשר חשוף. גילי נשא איתו שק של רגשות אשמה ועוד שק של ספקות בנוגע למעשה שעשה. הוא רצה לחזור בריצה ולומר לה שהוא מצטער, אבל עצר בעצמו בכוח; הוא ידע שלטווח הארוך הוא חייב את זה לשניהם.

     

    מקרה שני ומורכב יותר יתואר על ידי חן ובן. חן ובן נשואים כבר שנתיים. חן ובן מתכננים לעצמם עתיד מזהיר, הכולל קריירות יצירתיות ושניים-שלושה ילדים פלוס כלב בבית קטן עטור עצי פרי ונדנדה. בן התפתה להרפתקת אהבה מקרית עם מישהי מהעבודה. מצפונו ייסר אותו, ויום אחד, כשחן התחילה כהרגלה לתאר את הבית החלומי שלהם, הוא פלט במהירות: "שכבתי עם מישהי אחרת". חן, שעמדה בדיוק באמצע תיאור צבע הספה שחלמה לרכוש, התבלבלה לרגע ושאלה: "מה אמרת?". "שכבתי עם מישהי", מלמל בן לרצפה. חן שמטה את הכוס שהחזיקה, וזו התפוצצה כמו הבלון הוורוד של חייה.

     

    הימים הבאים היו ימי בכי, נסיונות שווא של פיוס, התעלמות זועמת, וההחלטה בסופן: "אני עוזבת!" בן הבטיח לא עוד, חן אמרה: "פעם אחת מספיקה" וארזה מזוודה או שתיים אל המכונית.

     

    מקרה שלישי ואחרון הוא של ורד ואורן, שהצליחו לצלוח 20 שנות נישואים. ילדים, עבודה, בית, מכונית, חגים, חופשות, משפחה, היו המלט שבנה את חייהם.

     

    איש מהם לא העז להגות את השם המפורש: גירושים

    ברבות השנים התדלדלו החומרים שהדביקו את הבלוקים כל השנים – התשוקה והאינטימיות. זרות ובדידות התחילו להשתרש בין האבנים והרסו כל חלקה טובה. בניין חייהם החל להתפורר, אבל אף אחד מהם לא העז להגות את השם המפורש: גירושים.

     

    יום אחד (שאורכו חודשים) השקיפה ורד אל המשך חייה ונבהלה. עשבי התסכול וקוצי הניכור שלחו גבעולים מכוערים אל העתיד. היא החליטה שהגיע הזמן להיפרד. ההודעה לאורן זכורה לה כמו חלום רע. הוא שאל, הוא תמה, הוא הציע, אבל דבר לו עזר. בינו לבינה עמדה כבר חומה. ההודעה לילדים, עזיבת הבית, חלוקת הרכוש, הסכם משפטי, בית דין רבני עברו חלפו ביעף ללא קשיים משמעותיים. בתחילה נראה שכל אחד שורד את המצב בצורה סבירה. למרות האופוריה האופפת אותה, הרגישה ורד שהבית התרוקן מנשמתו.

     

    מטבע הדברים היה אורן הקורבן. הוא זה שנלקחו ממנו החיים שבנה. ולמרות שידע שוורד צודקת ורע המצב מאוד, הוא רצה לנסות ולשפר את המצב. ורד היתה במקום אחר לגמרי, כאילו אפף אותה ענן שדרכו אי אפשר היה לחדור.

     

    מי שסבל מאוד היה אורן, שהשליטה נלקחה ממנו לחלוטין והוא הפך לקורבן. ורד, שקיבלה את ההחלטה הקשה שהשפיעה לא רק על חייה אלא גם על חיי ילדיהם והמשפחה המורחבת, לקחה אחריות וניסתה באמת להגשים את מה שהבטיחה לעצמה – אהבה חדשה ומרגשת.

     

    בואו נעבור קדימה אל העתיד ונראה מה קרה לזוגות המתוארים:

     

    גילי וצילי:

    גילי (העוזב) המשיך בחיפוש אחר אהבה חדשה ומרגשת שתוביל אותו לחופה. הוא גילה שאהבה לא צומחת על עצים בצידי הדרך והבין שאולי במבט לאחור צילי התאימה לו הכי הרבה. הוא החל לסבול מגעגועים אליה ושנא את עצמו על ההחלטה שקיבל. צילי, שהתאוששה משברון ליבה, החליטה להמשיך בחייה ומצאה בן זוג חדש ומבטיח. בשורה התחתונה – דווקא גילי נשאר שבור לב ומלא כעס עצמי על שפספס את הזוגיות שלו עם צילי.

     

    חן ובן:

    חן (העוזבת) שבגידתו של בן פגעה בה אנושות והחליטה מיד לפרק את מערכת הנישואים, מצאה עצמה מחוזרת על ידי בן (הנעזב), שהתחנן לחזור. היא הפנתה לו עורף אסרטיבי והחליטה שמגיע לה מישהו נאמן יותר. היא לא רצתה לראות במעשה מעידה חד-פעמית. לאחר מספר חודשים, בהם התחילו הגעגועים לחן לנבוט מחדש, החוסר של נוכחותו הפך להיות סמיך, והיא הבינה שהיא עדיין אוהבת אותו מאוד. בגלל עקשנותה וחוסר הפשרות שגילתה, היא התביישה לפנות אליו ולבקש ממנו לחזור אליה. ועד שאזרה אומץ לפנות אליו, הוא כבר היה במקום אחר, ודחה אותה. למרות שהיא היתה העוזבת, היא הרגישה נעזבת.

     

    ורד ואורן:

    ורד, לאחר חודשים של חיפוש אהבה, מצאה לה גבר כלבבה. אבל היא לא הביאה בחשבון שלתוך מערכת היחסים שלה ושלו צריך לשלב גם ילדים משני הצדדים וחיים שלמים של שניהם. הקונפליקטים התחילו לצוץ. היא הרגישה שילדיה הולכים ומתרחקים ממנה. החלטה אמיצה שלה הביאה אותה לעזוב אותו ולחזור לחיק ילדיה. היא הבינה שמה שנבנה עם אורן במשך 20 שנה, לא יוכל להתחלף בשום גבר אחר. אבל אורן כבר שייט רחוק ממנה. בקשותיה לשוב אליה נענו ב"לא" חד משמעי. היא מצאה את עצמה אכולה ברגשות אשמה על שהחריבה במו ידיה את החיים שבנתה בעמל רב.


     

    אז מי באמת הקורבן – העוזב או הנעזב? על פניו, הנעזב. מסכימים איתי? אבל אולי דווקא האחריות העצומה שבעזיבה, הכוללת רגשות אשמה כלפי הנעזב/ת והאחריות למצב שיבוא לאחר מכן, מעמידים את העוזב במצב לא פחות קשה. מה שצריך הוא לחכות מספר חודשים ואפילו שנים כדי לראות איך גלגל מתהפך. אז נוכל גם לראות כיצד הנעזב מרחף אי שם למעלה ואילו העוזב נמצא עמוק עמוק למטה.



    פורסם לראשונה 29/01/2010 07:59

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שבר אכזר ורגש האשמה
    צילום: liquidlibrary
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים