שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לסאלינג'ר, באהבה ובסיאוב
    הוא לכד במילים את עולם הצעירים כפי שאף אחד לא עשה, אבל אולי הטרגדיה האמיתית שלו היתה שכבר לא נותרו לו פסגות לכבוש אחרי "התפסן", וגם לא נותרו לו מתחרים במירוץ לתהילה. אריאנה מלמד נפרדת מג'יי די סאלינג'ר

    שלום לעפרך, גאון מיזנתרופ, מתבודד תמהוני, סופר פורץ דרך. הספירה לאחור מתחילה כעת: בעוד חמישים שנה בדיוק אפשר יהיה לפרסם את "אוקיינוס מלא כדורי באולינג", הסיפור השלם היחיד שג'יי די סאלינג'ר הסכים להעמיד לרשות אוניברסיטת פרינסטון.

     

    יחידים בעלי-סגולה רשאים לקרוא בו כבר כעת, אבל לא לדווח מה קראו, והאם מתת האלוהים שנחה על המחבר המשיכה לשכון בקרבתו אחרי שהפסיק לפרסם מפרי עטו. אם נאמין לשמועות - הוא המשיך לכתוב. אם נאמין לזיכרונותיה של בתו, בכספת בביתו מצויים לפחות שני כתבי יד של רומנים. היא לא ראתה אותם מעולם.


    סאלינג'ר. אמן גדול של בדידות (צילום: AP)

     

    סאלינג'ר נולד בניו יורק ב-1919, בנם של יהודי מתבולל ואירית-קתולית ששינתה את שמה למרים כדי לשאת חן בעיני המחותנים: סבו של

    סאלינג'ר היה רב. כשהעיפו אותו לראשונה מבית ספר תיכון - כבר ידע שלא יהיה סייף מהולל, למרות שניהל את נבחרת הסיף בבית הספר. הוא רצה להיות סופר, וכבר בגיל 20 החל למכור סיפורים קצרים למגזינים.

     

    למרות בוסריותם של הסיפורים, היו בהם כמה מן המאפיינים של יצירתו המאוחרת, הידועה לעשרות מיליוני קוראים: הוא כתב על אנשים צעירים מאוד. הוא האמין באמונה שלמה בעליונותם המוסרית של צעירים ובמוסריותם העילאית של ילדים. והוא כתב דיאלוגים מבריקים, מושחזים, שנשמעו טבעיים מאוד, כאילו הדמויות הדוברות לחשו את השורות באוזני הקורא.

     

    ב-1941 מכר ל"ניו יורקר" את הסיפור שיהפוך לימים לגרעין של "התפסן בשדה השיפון", אלא שהמגזין לא הזדרז לפרסמו מחשש שיאשימו אותו בעידוד של העדרויות מבית הספר. חמש שנים שכב הסיפור במגירות העיתון, ובינתיים, במקומות חשוכים הרבה יותר, התרחשה מלחמת העולם השנייה.

     

    סאלינג'ר גויס תחילה לתחקור שבויים ותומכי נאצים. אחר כך היה בין אלה ששרדו את המתקפה הגדולה על חופיי נורמנדי ביוני 1944. הוא יצא משם מצולק בנפשו, לוקה ב"עייפות קרב", מילה נקייה להתמוטטות נפשית שהובילה אותו לבית חולים צבאי. אז עדיין לא ידעו כי תסמונת הדחק של החיילים עתידה ללוות אותם עשורים רבים, לפעמים עד המוות.

     

    לידתו של כישרון ענק

    כששב מאירופה לניו יורק המשיך לכתוב ויצר את "יום נפלא לדגי בננה", הסיפור הקצר הגאוני שסימן את לידתו של כשרון ענק. סימור גלאס, גיבור הסיפור, עתיד להופיע יחד עם בני משפחה בדיוניים אחרים מבית גלאס גם בהמשך הדרך, והוא דומה-לא-דומה לסאלינג'ר ונושא בנפשו את אותם שדים מימי מלחמת העולם השנייה. סימור התאבד בסיפור, ואולי משום כך סאלינג'ר יכול היה להמשיך ולכתוב.

     

    "התפסן בשדה השיפון" ראה אור ב-1951 והפך מיד לספר חביב מאוד על בני הנעורים והמבקרים כאחד, אבל שנוא במיוחד על מורים וספרנים ונציגי הממסד המחנך באשר הם. 65 מיליון עותקים נמכרו בהמוני שפות. 25,0000 עותקים חדשים נמכרים כל שנה – ועדיין הוא מעורר מחלוקות בארצות הברית, בה ועדי הורים רבים הפכו אותו לספר המוחרם ביותר.

     

    זה כמובן לא עזר להם, מפני שתמונת העולם שהספר הציג לקוראיו היתה ועודנה מרעננת ומכמירת-לב, מהפכנית ומדוייקת במהותה: הספר כתוב מתוך ראייתו ותפיסתו ועולמו הפנימי של הולדן קולפילד, בן 17 ודיכאוני כמו שרק בני 17 יכולים להיות.

     

    סאלינג'ר אימץ את תמונת העולם של קולפילד, וזו היתה תמונה שקסמה למליוני מתבגרים שהיו בטוחים כי הספר עוסק בהם ממש. כמוהו,

    הם שנאו את המבוגרים הצבועים והמזוייפים, שנאו את בית הספר שנכנע לתכתיביהם של אותם מבוגרים ואת העולם המנוכר בו ציפו מהם לתפקד, בעודם בטוחים כי איש לא מבין אותם ואיש לעולם לא יבין אותם. ואת העולם הזה בחר סאלינג'ר לצבוע במילותיו הלאקוניות של גיבורו, שתיבל את השיח הפנימי שלו בהמון קללות ובתחושה כללית של מיאוס.

     

    כיום, הלשון כבר לא בועטת בקוראים בחוצפה כמו פעם, והסערה הציבורית הרצינית האחרונה ש"התפסן" חולל שככה אחרי ששכחנו כי רוצחו של ג'ון לנון הצביע על הספר כמקור אפשרי למעשהו. עם זאת, הפופולאריות הנמשכת של הספר היא עדות לכך שסאלינג'ר היה אחד הסופרים הראשונים שהצליחו ללכוד במילים משכנעות ואמינות את עולמם של אנשים צעירים, לאו דווקא אמריקנים.

     

    העולם והכתיבה הסאלינג'רית הפכו גם למקור השראה לדורות הבאים: פיליפ רות', ג'ון אפדייק, הארוקי מורקמי וג'ונתן ספרן-פויר הם בין עשרות הסופרים שהודו בהשפעתו הנמשכת של סאלינג'ר על עיצובם כיוצרים.

     

    מבודהיזם ועד פיתוי צעירות

    אחרי "התפסן" יצאו "תשעה סיפורים", אסופה שחלק מגיבוריה הם בני משפחת גלאס הכשרוניים והאקסצנטריים; "פראני וזואי", שתי נובלות מופלאות בעומק התבוננותן באנשים צעירים; "הרימו את קורות הגג, נגרים", ועוד סיפור אחרון במגזין – וזהו. מאז הוא לא פרסם דבר. עוד לפני כן פרש לגמרי מן החייים הציבוריים, השתקע בבית חווה בקורניש, ועל פי השמועות שפחתו והלכו גם אסף סרטי קולנוע, שקע בבודהיזם, התמסר למאקרו-ביוטיקה, פיתה נערות צעירות ולהוטות במכתבים ומיעט לצאת מפתח ביתו.

     

    פעמיים-שלוש, עד אמצע שנות ה-70, חרג ממנהגו והתראיין. אז התברר כי הוא ממשיך לכתוב ושונא לפרסם, ואי-הפרסום הוא ערובה לשקט נפשי ולשלווה, כי על פי טעמו - פרטיותו כבר חוללה די והותר.

     

    הסתגרותו שהלכה והעמיקה לא הפריעה לקוראים להתרבות בקצב מסחרר; איש מבין הסופרים הגדולים שקמו בארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה אינו יכול להתהדר במספר כה גדול של קוראים, כבר שלושה דורות. ואיש מביניהם לא היה מחוזר ונרדף כמו סאלינג'ר, שכל מו"ל אמריקני, כל עיתונאי בר דעת וכל צלם פפראצי חלמו להתקרב אליו ולנסות לפענח את החידה.

     

    האניגמה החלה להיסדק בסוף שנות ה-80; תחילה היה זה מאבק משפטי שנועד לאסור על איאן המילטון לפרסם ביוגרפיה של סאלינג'ר. המילטון נאלץ לקצץ בציטוטי המכתבים שסאלינג'ר כתב לסופרים אחרים, אך הביוגרפיה ראתה אור, ואחריה גם זיכרונות של מאהבת בת 18 שהכירה את הסופר כשהיה בן 53. ואחר כך גם זיכרונותיה של בתו מרגרט: אלה סדקו את תדמית הגרטה-גרבו של עולם הספרות והעידו על אישיות מסוכסכת עם

    עצמה, על אדם שהתנכר או התעלל בקרובים לו, או לחלופין על אי יציבותם של כותבי הזכרונות. תלוי למי מאמינים.

     

    אניגמטי עד הסוף

    והוא המשיך לסרב לכל הצעה - להפוך את "התפסן" לסרט, לאגד מחדש את הסיפורים, להציב דמויות מאוירות על גבי עטיפות הספרים, לכרוך

    את הסיפורים שלא ראו אור בספר - וכמובן אסר להציץ בכתבי היד החדשים, ואסר אפילו לברר אם באמת קיימים כאלה. האניגמטיות ליוותה אותו עד הסוף – כמו גם האהבה של קוראיו, מתבגרים שכבר דוברים בשפה חדשה, אבל חולקים עם הולדן קולפילד עולם קר, אכזר וחסר פשר.

     

    אז מה ימצאו בכספות של סאלינג'ר? שני רומנים רוויי דיאלוגים מופלאים, בהם כל אחת מן הדמויות מקדמת את העלילה באותה אירוניה דרמטית שהיתה חביבה עליו במיוחד? הרצאות משמימות על אמונותיו הדתיות המתחלפות? וידויים מצמררים על אהבותיו ותשוקותיו? אולי לא ימצאו דבר. אולי הטרגדיה האמיתית של חיי האיש הזה היתה שכבר לא נותרו לו פסגות לכבוש אחרי "התפסן", וגם לא נותרו לו מתחרים במירוץ לתהילה. בחווה בקורניש, כמו גם בתוך נפשו פנימה, הוא היה וימשיך להיות בתודעה של הקוראים – אמן גדול של בדידות.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    9 סיפורים. עלילות משפחת גלאס ועוד
    עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים