רעות ואני: קופסת הפתעה וזכרונות אהבה
זה היופי בזכרונות, הם צצים בכל פעם מחדש ומזכירים לנו מדוע התאהבנו, ומדוע אסור לנו לקחת זה את זה כמובנים מאליהם
התחלנו לצאת כשלושה שבועות לפני ראש השנה, ולרגל החג החליטה רעות לעשות לי "קופסת הפתעה". הקופסה הכילה כל מיני דברים לא שימושיים בעליל אך חמודים במהותם. הודיתי לרעות בחום, ובשעת לילה מאוחרת יצאתי מביתה שברחובות בדרכי לירושלים. כשדהרתי בשער הגיא לעבר עיר הקודש, נזכרתי שלפני שנכנסתי לרכב הנחתי את קופסת ההפתעה על גג המכונית. מבט מהיר לעבר מושב הנוסע שלצידי גילה שאותה קופסת הפתעה אינה נמצאת באוטו, וכנראה, באופן מפתיע, לא נמצאת גם על הגג.
להגנתי יאמר שהתקשרתי וביקשתי מרעות לבדוק אם הקופסה "במקרה על הכביש ליד מקום החנייה של הרכב". בדיקה מהירה של רעות הובילה לגילוי שאריות הקופסה + הדברים הלא שימושיים בעליל דרוסים לאורך הרחוב. איכשהו מאז קיבלתי מתנות הרבה יותר שימושיות, כמו אייפון.
אני זוכר את הרגע שבו רעות הופיעה על המסך
לאחר שהיינו יחד כחצי שנה, נסעתי לארה"ב לחודש כדי לעזור לאחותי. זה היה פרק הזמן הארוך ביותר שרעות ואני לא היינו יחד. אחרי כשבועיים, הצלחתי לשכנע אותה להתקין סקייפ כדי שנוכל לראות זה את זה. אני זוכר את הרגע שבו רעות הופיעה על המסך. היה לה משהו מיוחד בעיניים שלא יכולתי להגדיר. משהו שלא ראיתי עד כה בשום מקום אחר. ואז, לאחר כמה חודשים, חברתה הטובה ביותר של רעות אמרה לי כבדרך אגב את המשפט: "זה מה שמיוחד אצל רעות, אפשר לראות אותה צוחקת דרך העיניים". לא אשכח את המשפט הזה, הוא היה כל כך מדויק. מה שלא ידעתי להגדיר אז, נאמר לי כאילו נלקח מהמילון. בכל פעם שאני רואה את המבט הזה, אני נזכר באותו משפט, ומחייך.
היום בו ארגנתי את "הדרבי הירושלמי הגדול"
שנה לאחר שהתחלנו לצאת ביחד, רעות באה לראות אותי בפעם הראשונה משחק כדורגל. למי שאינו יודע, ספורט הינו אחד הדברים המרגשים ביותר בחיי. הניצחון, האהבה האחווה הקיימים בו הם משהו שלא הרבה אנשים מבינים, לדעתי.
כשכתבתי שאני משחק כדורגל עם גבס לא התלוצצתי, אני באמת עושה זאת. לכן אינני יכול לשכוח את היום בו ארגנתי את "הדרבי הירושלמי הגדול" בין שתי קבוצות הכדורגל בהן אני משחק. לרגל האירוע החגיגי הביאו כל החברים את המשפחות והנשים, ואני הבאתי את רעות. אמנם מדובר במשחק כדורגל שכונתי, אבל עבורנו, השחקנים, היה זה לא פחות מגמר ליגת האלופות. ואז, כמו בחלומות, לקראת סוף המשחק - זה קרה. בפיגור של שער סמוך לדקה ה-90, אני מקבל כדור גובה, עוצר על החזה, ובמספרת אחורית כובש שער מדהים לחיבור ומשווה את התוצאה. אני זוכר ששמעתי את רעות צועקת משמחה וכיצד יכולתי לשמוע את הגאווה בקולה. אגב, היה לה את המבט המיוחד הזה בעיניים כשניגשתי אליה.
לאחר שנתיים, יצאתי לשלושה שבועות למילואים ביהודה ושומרון. יום אחד יכולתי לקבל אפטר בשעת לילה מאוחרת, כשהתנאי היה שאגיע מוקדם מאד חזרה לבסיס. התקשרתי לרעות לשאול אם היא מעוניינת שאבוא. היא ענתה "ייייייששששששש". כשהגעתי הביתה סמוך לחצות, ניתן היה לחוש עוד בשביל הכניסה לבית בריח נפלא של אפייה. רעות פתחה לי את הדלת שבידיה עוגת שוקולד חמה.
אני בטוח שמיד לאחר שאשלח את הטור הזה אזכר בעוד זכרונות רבים שהיו צריכים להיכנס. אבל זה היופי בזכרונות, הם צצים בכל פעם מחדש ומזכירים לנו מדוע התאהבנו, ומדוע אסור לנו לקחת זה את זה כמובנים מאליהם.
אז לחיי הזכרונות שלא שנכנסו, ולחיי החדשים שעוד יבואו.
לפנייה לכתב/ת 
