בבית יתומים במכסיקו קיבלתי פוקוס לחיים

מוסיקה גורמת לעתים לגעגוע, חיבור אל משהו קמאי, ראשוני, אל חלל רוחני שקיים בתוכנו אולי עוד מגלגולים אחרים. זו התחושה שעלתה בי לשמע נעימה אינדיאנית ברדיו, בנסיעה באוטובוס מקרטע מהעיר וואחקה למכסיקו סיטי. מחול ענוג של חליל קנים העלה בי עצב וגעגוע. חיבור עמוק. אבל למה? חיבור קוסמי למשהו שלא ידעתי לקרוא לו בשם, אך יכולתי לחוש בכל איבר ואיבר בגופי.

עצמתי את עיניי ונזכרתי בימים האחרונים בהם עבדתי כמתנדב בעיר וואחקה (Oxaca), בבית יתומים ומרכז לילדי רחוב (Centro de esperanza infantil, המרכז לתקוות הילד).

"Que es eso?", מה זה.

“Un Zorro” השבתי. שועל.

“Zorro” - אמר קרלוס בן הארבע, בעודו מדפדף לעמוד הבא בספר. קרלוס ישב שפוף למולי במרכזו של מעגל כריות בחדר הקריאה והמשחקים. נצמדו אלי גם גואדלופה, אחותו בת ה-8, ואחותם הנוספת, בלנקה, בת 11, עם עיניים גדולות ורציניות כשל בת 40.

לא יכולתי שלא להשוות בין בלנקה ובין אחייניתי בת אותו הגיל. האם אחייניתי יודעת כמה שפר עליה מזלה? היא נועלת נעליים מתאימות, לעומת בלנקה שנעליה בקושי מכסות את אצבעותיה הקטנות. אחייניתי לעולם לא תצטרך לעמוד יום יום בחוץ בכל מזג אוויר ולמכור מסטיקים וסיגריות לעוברים ושבים, או במילים אחרות לעבוד (!) בגילה הצעיר. האם בלנקה יכולה להעלות בעיני רוחה איך גדלים בבית חם ודואג? האם תתלונן על שניתנה לה ההזדמנות לסיים שמונה שנות לימוד?

בדצמבר האחרון עבדתי כמתנדב  ב"מרכז לילדי רחוב של וואחקה" עם ארבעה מתנדבים נוספים – כריסטוף מגרמניה, פליקס מארצות הברית, שרה מקנדה וניקול מאנגליה. בית הילדים ממוקם בלב המרכז ההיסטורי בעיר שבדרום מכסיקו. העיר בעלת החזות הקולוניאליסטית יפה וצבעונית, ובה כיכר מרהיבה ומוצלת - הסוקאלו (Zocalo). היא שופעת כנסיות מרשימות, מוזיאונים ומסעדות מצוינות. העיר היא אריג צבעוני של מסורת אינדיאנית, תרבות עשירה ואמנות מקומית, ומהווה יעד תיירותי מרכזי במכסיקו.

רון רוזנברג בחצר המרכז לילדי רחוב בוואחקה עם מריה בת ה-12, חורחה בן ה-7, לואיס בן ה-6 ואוסוולדו בן ה-4 (צילומים: רון רוזנברג) 

ללא שירותי בריאות, חינוך וסיפוק צרכים בסיסיים, מצבם של הילדים העניים אינו טוב יותר משהיה כשחיו באזורים הכפריים. הישרדותן של משפחות רבות תלויה לעיתים קרובות בילדים הצעירים, שיוצאים לקבץ נדבות ובלמכור מיני סדקית.

הזדמנות לשינוי מסלול החיים

המרכז לילדי רחוב של וואחקה הוא חלק מתוכנית המציעה קורת גג ותמיכה לילדים המגיעים ממשפחות ללא משאבים כלכליים וסוציאליים. המקום משמש כבית יתומים, אך המרכז משרת גם כ-600 ילדים בעלי משפחות, שמגיעים על בסיס יומי. המרכז מספק להם חינוך, ארוחות חמות ומזינות, בגדים, עזרה בלימודים כדי שלא ינשרו מבתי הספר, סיוע רפואי, פעילות בגן ילדים וכל עזרה נחוצה כדי שיקבלו הזדמנות לשינוי מסלול חייהם.

כחובש צבאי בעבר, התרכזתי בעיקר במרפאה. סיפקתי לילדים עזרה ראשונה ונתתי שירותי בריאות ראשוניים ובסיסיים עד לקבלתם על ידי רופא. ארגנתי גם סדנאות היגיינה לקבוצות הבוגרות, שבהם חילקתי למשל מברשות ומשחות שיניים, הדרכתי את הנוער כיצד לשמור על היגיינת הפה, כיצד לצחצח שיניים בצורה יעילה, והסברתי מה החשיבות שבשמירה על היגיינת הגוף ושטיפת הידיים. 

רון רוזנברג במרפאה שבמרכז לילדי רחוב בוואחקה

אפשר גם בלי ספרדית

ברוב המקרים, אי ידיעת השפה הספרדית אינה מהווה מחסום וניקול הייתה הוכחה חיה לכך. עם שתיים וחצי מילים בספרדית, היא תמיד היתה מוקפת ילדים עליזים וצוהלים, שרים ורוקדים יחד איתה. הרי ילדים צעירים אינם חוששים לבטא את מה שהם חשים. הם מלאי אהבה, עד שאם הם רואים וקולטים אהבה, הם נמסים לתוכה. לכך לא צריך שפה. הרצון הטוב והכוונה הינם החשובים כאן, בגלל שדברים אחרים אינם בנמצא. החום של המתנדבים, הלב הרחב והראש הפתוח הופכים את התקשורת לפשוטה גם בהיעדר שפה מדוברת משותפת. ובכל זאת, לפעמים היא נחוצה. המילון עבר מאחד לשני בשעת הפסקת הצהריים.

ימי במרכז הותירו בי זכרונות רבים. למשל מיגל בן ה-13, נכנס למרפאה עם חתך עמוק ומדמם באגודל. ניקיתי את המקום, חיטאתי אותו וחבשתי היטב. ההבעה המיוסרת ועווית הכאב התחלפו בהבעה של רוגע והכרת תודה. כריסטוף לימד קבוצת ילדים שיעור אנגלית וקרא לכל המתנדבים שיאזינו לדקלומי שירה ששיננו הילדים בעל פה. שרה שיחקה עם הילדים קלפים בחצר, פליקס עם הפומפה מחלץ סתימה בשירותים... ועוד ועוד תמונות ורגעים.

בכיתת לימוד - תמונת צוות לאחר שכריסטוף הזמין אותנו לשמוע חריזה באנגלית מפי הילדים

אחרי יום עבודה בבית הילדים הלכתי בכיכר המרכזית של וואחקה. מתענג ממיצגי פסטיבל הצנון, שכן המחוז מתהדר בצנונים הגדולים בעולם, שיכולים להגיע אף לגודל של מטר. בכל שנה ב-23 בדצמבר מתקיים פסטיבל המוקדש ליצירות מצנוני הענק (Festival del Rábano).

קצת סבלנות, חוש הומור ורצון טוב

לאחר פרידה מרגשת ועצובה מהמרכז ומהילדים, העמסתי את תרמילי ובגרון חנוק צעדתי לתחנה. הרהרתי כמה פעמים בחיינו, לאחר העבודה או הלימודים, כמה רצינו לברוח למקום שבו הדאגה מועטה והנוחות רבה. בחופשה זו שלקחתי לי, בחרתי להגיע למקום שבו הדאגות והאחריות מרובים והנוחות מצומצמת. המשימה הייתה להיחשף למציאות של עוני ושל ילדים רעבים הנאבקים יום יום לחיים טובים יותר.

• הכותב רון רוזנברג מתגורר במכסיקו סיטי בשליחות משפחתית מטעם משרד החוץ.
• הקליקו לכתבות נוספות במדור "הישראלי היפה "