שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כוח אדם
    הסרט הדוקומנטרי אודות חייו של חיים כהן, הלא הוא הזמר אדם, לא מביך גם ברגעים הקשים המתועדים בו - ויש לא מעט כאלה. סמדר שילוני התרגשה מהתוצאה הסופית של חמש שנות צילומים


     

    20 שנה עברו מאז שאדם עשה היסטֶריה. מאז שיזהר אשדות, שלמה צח ואלונה קמחי יצקו בחור צעיר בשם חיים כהן לתבנית הרוקיסט הבנדניסט, אליל הבנות. הוא לא היה הראשון בהיסטוריה המוזיקלית המקומית הקצרה שסחב אחריו שובל של מעריצות. היו שם לפניו צביקה פיק, תיסלם, בנזין. אבל הוא היה הראשון שנבנה כדמות, ששווק כמוצר. החולצות הקרועות, העיניים הכחולות, המבט הקשוח, הקול הצרוד. כל הפאקט.

     

    חיים כהן לא נהנה להיות אדם. הוא אולי אהב את ההתעסקות במוזיקה, אבל את כל השאר היא תיעב. למרות זאת, הוא לא הפסיק לייצר מוזיקה, לא הפסיק לחפש את אהבת הקהל.

     

    "חיים ואדם". חמש שנים של מעקב (באדיבות yes דוקו)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אחרי שני אלבומים מצליחים מאוד הוא הוציא אלבום שעיבד והפיק מתי כספי, תפנית חדה מהפופ השכלתני של אשדות. מוצר שקרוב יותר לשאיפות המוזיקליות האמיתיות של חיים כהן. האלבום הזה לא הצליח מסחרית, גם לא אלה שהגיעו אחריו במהלך שנות ה-90. לא הדבר הכי נעים כשאתה מעז סוף סוף לצאת מהתחפושת שתפרו לך, ומגיש את עצמך חשוף לקהל.

     

    עכשיו, בגיל 50, חוזר חיים כהן עם אלבום חדש, "רגעים קטנים". עדיין עם שם הבמה ההוא, אבל עם סגנון מוזיקלי בוגר יותר.

    זה לא שכהן התבגר, כהן היה מבוגר עוד כשהוא היה אדם, אלה רק המעריצות שהיו צעירות ופוחזות. מהרצועות הדוקומנטריות למדנו כבר שהוצאת אלבום חדש היא סיבה מצוינת לסרט דוקומנטרי חושפני, אבל המקרה של "חיים ואדם", ששודר אתמול (ד', 22:35, yes דוקו), שונה.

     

    הבמאית מירי פרלמן תיעדה את כהן במהלך חמש שנים, נברה בחומרי ארכיון, השתמשה בתבונה בהיכרות האישית שלה עם כהן ונהנתה גם מהיתרון שבפרספקטיבה.

     

    רגש מתפרץ

    כהן הוא חומר מושלם לדוקומנטריה טובה. הוא מודע מאוד למצלמה, אינטליגנט, מתנסח מצוין, מרבה בניתוחים עצמיים. הפער בין הדימוי לאישיות שלו מסקרן ולא משומש. מעניין לראות אותו, נעים להקשיב לו, יש בו משהו שהופך את הצפייה לחסרת מאמץ. החשיפה והשליטה העצמית המחמירה שלו מעניקה ערך מוסף לרגעים בהם עולה רגש לא מעובד, ומתפרץ לפני שכהן החליט איך להחצין אותו.


    כהן. כלומר, אדם. גם הרגעים הקשים לא מביכים (צילום: עידן הובל)

     

    דוקומנטריה מוצלחת מספרת סיפור רב שכבתי ולא שיפוטי. כשהצופה מקבל את כל הרבדים שמרכיבים סיטואציה אנושית, דועך הצורך בלחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", וקל לו יותר לקבל את המורכבות של החיים.

     

    כהן נחשף, אבל החשיפה הזאת לא הופכת אותו לחלש יותר, להיפך. פה נמדדת גדוּלה של יוצר דוקומנטרי, ופרלמן עושה עבודה מצוינת עם חומרי הגלם שלה. גם ברגעים שיש בהם שמץ של אכזריות קיומית, רגעי עליבות-כביכול, שמדגישים את הפער בין אדם של שיא ההצלחה המסחרית ואהבת הקהל וחיים כהן של היום, ב"חיים ואדם" עדיין אפשר להרגיש שם את האמפתיה.

     

    למעשה, לב לבּו של הסרט, ואולי גם של חלק מהחיים של כהן, הוא הפער הזה. המעבר בין אלפי המעריצות למכנסי ברמודה וחולצת טריקו על סיפונה של אוניית שעשועים.
    האיש שפעם חי את החלום, ועכשיו עומד על הסיפון של ה"Dream" ומציג את להקת "החלום הברזילאי" לקהל שצועק "מזגנים, מזגנים". אותו קהל שעדיין מתרפק על ימיו כאדם. "אני נבוך, כי זה לא מחמיא לי כמו שהם חושבים שזה מחמיא לי", הוא מסביר בקטע הווידאו מתוך הסרט שלפניכם. "זה כמו שתבואי למלכת יופי בת 70, ותגידי לה 'איזה יפה היית פעם'".

     

    חיים כהן רוצה מה שכולנו רוצים. לדעת שגם היום, כשהוא חושף את הצדדים היותר סבוכים והפחות נוצצים שלו, הילדות השורטת, הקשיים בזוגיות, הוא עדיין יפה. מהבחינה הזאת "חיים ואדם" עושה לו שירות מצוין.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כהן. עדיין מחפש את אהבת הקהל
    באדיבות yes דוקו
    7 לילות
    מומלצים