שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הזר הנצחי
    חמישים שנה אחרי מותו, הצרפתי אלבר קאמי עדיין אקטואלי מתמיד, בעיקר במקומות כמו ישראל בהם סכסוכים עשויים בכל רגע לסגור עלינו בחומות של בערות ושטנה. רוזלין דרעי על האיש וכתביו

    חמישים שנה למותו של אלבר קאמי, ואפשר לחוש איזו תכונה באוויר; חוגי הספרות בתל-אביב ובמקומות אחרים מכניסים למחזור הדם שלהם מילים "קאמיות", העיתונות מדווחת, התרגומים הישנים מתעדכנים ובהוצאות הספרים כבר מכינים לפרסום יצירות שלא תורגמו מעולם לעברית. כנראה יראו אור לקראת 2013, שנת המאה להולדתו.


     

    אבל כולם בלי יוצא מן הכלל תוהים: מהי בעצם הסיבה המכוננת לכך שאלבר קאמי נחשב לאחד מהסופרים הצרפתים הנקראים והנערצים ביותר בישראל?

     

    אולי זו עוצמת האור, להט השמש הבוהקת והמחניקה של מולדתו אלג'יריה שפותח את "כלולות", ספר ההגות הראשון שכתב בגיל 26: "באביב מיישבים האלים את תיפזה, והאלים מדברים בשמש ובניחוח האבסינת, בים העוטה שריון כסוף, בשמים הכחולים-הזהבהבים, בעיי החורבות הזרועים פרחים, ובבועות האור הגדולות הזוהרות על ציבורי האבנים".

     

    שמש מתריסה ששוטפת את מכלול יצירתו ומסנוורת אף את מרסו, הדמות הראשית מתוך "הזר", המנוכר לעולם, שסיפורו חושף לעולם את מהות האבסורד. קאמי שהפך לשופרה של תנועת האבסורד, הוא גם הפילוסוף שבספרו "המיתוס של סיזיפוס" מציג את האינטלקטואל המגויס לחיפוש אחר החירות והאמת כמשל לתכליתו של הסופר. אינטלקטואל שהוא הגיבור האולטימטיבי של האבסורד: זה שיש בו הרצון והיכולת לחרוג מגבולות עצמו.


    אנו קוראים בספרו של קאמי "נאומים משוודיה" את השורה הבאה: "תהיינה מגרעותינו האישיות אשר תהיינה, אצילות מקצוענו מעוגנת לעולם בשני תפקידים תובעניים: בסירוב לשקר בנוגע לידוע לנו ובעמידה נגד הדיכוי". מדובר בקטע מתוך הנאום שנשא לאחר קבלת פרס נובל לספרות ב-1957, שהיה מעין אוֹדָה למחויבותו של הסופר.

     

    שתיקתו של אסיר אלמוני

    לפי קאמי, האמן אינו שוכן במגדל שן לאחר שפרש מהמולותיו ושגעונותיו של העולם. "שתיקתו של אסיר אלמוני, מופקר להשפלות, אי-שם בקצה האחר של העולם, די בה כדי לחלץ את הסופר מגלותו, לפחות כל אימת שהוא מצליח בחיק הזכויות שמעניק לו החופש לא לשכוח את השתיקה הזאת, ולגלגל את רעמה באמצעים העומדים לרשות האמנות".

     

    בכל אופן, את שגעונות העולם פגש קאמי באופן האכזרי מכל, וחש אותן ממש על בשרו; קאמי, האינטלקטואל איש השמאל, הוחרם על ידי חבריו וז'אן פול סארטר בראשם, נלכד במערבולות הקונפליקט שעימת את מולדתו אלג'יריה עם צרפת, אלג'יריה בה חיה עדיין אימו, אלג'יריה שאת לשונה אימץ לעצמו.

     

    בחימה-שפוכה שפטו אותו על שתיקותיו, על עמדותיו, על סירובו לתמוך במחנה אחד כנגד האחר, בזמן שהוקעת הברבריות של אלה גררה אחריה את הצדקת הברבריות של אחרים.

     

    ז'אן דניאל, אלג'יראי כמוהו, שהיה לעיתונאי ידוע במעורבותו הפוליטית, אמר לימים על חברו: "קאמי תמיד התנגד לכך שהנקמה תהווה תחליף לצדק, שהתשובה לרשע תהא רשע, שהאלימות תמשיך להיות מצעה של ההיסטוריה, ושאפילו אושוויץ תוכל אי-פעם להצדיק את הירושימה".

     

    אקטואלי יותר מתמיד

    וכשהמחנות הניפו את אימת העינויים אל מול התפשטות הטרור, קאמי ענה בספרו "הרהורים על

    הגיליוטינה" (1957): "עונש מוות כתשובה לפשע הוא נקמה. מערכת המשפט קיימת על מנת לשמר את כבוד האדם".

     

    מהסיבה הזה, אבל גם מסיבות אחרות, קאמי אקטואלי יותר מתמיד, ואקטואלי כאן ועכשיו, ובעוד מקומות בהם הסכסוכים עשויים בכל רגע לסגור עלינו בחומות של בערות ושטנה. "החיידק אינו מת ואינו נעלם לעולם", חותם דוקטור ריו בדבריו את "הדבר".

     

    רוזלין דרעי היא נספחת לענייני ספרות בשגרירות צרפת בישראל, שיוזמת ושותפה לסדרת אירועים לציון חמישים שנה למות קאמי, ביניהם רב שיח היום (ה') בבית ביאליק בתל אביב, בהשתתפות אילנה המרמן, יורם קניוק, רונית מטלון ועוד. ב-5.2  במדיטק חולון, ב-12.2 בסינמטק תל אביב לרגל הקרנת סרט על קאמי  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים