שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    החיים שלי בזבל, איזה כיף!

    כדאי שתזמיני עוד פח, אמרה לי קרוליין, השכנה שלי בבית החדש. מסתבר שבפח האפור מותר לשים רק שאריות מזון, ושצריך גם פח ירוק לגזם, ופח כחול לזכוכית ואלומיניום, פלסטיק (שטוף בלי מכסים) ונייר (אבל רק יבש). "ואת הקרטונים המיותרים לארוז בחבילות שטוחות של עשר", דרשו בעירייה. כך נראים החיים (הירוקים) החדשים שלי, 20 דקות ממרכז סיאטל

    בסיאטל הרחוקה הכל ירוק וירוק. ירוק מבחוץ וירוק מבפנים. יש להם יותר מים, זה ברור, וגם יותר זמן לטפח את הסביבה כנראה. אבל בעיקר אני חושבת שהם מבינים משהו שאנחנו עוד לא הבנו. אצלנו הכנרת בדרך כלל מתייבשת, והרצון להפוך את המציאות לירוקה יותר עומד בתור אחרי עוד כמה בעיות כואבות אחרות. האמריקאים, נדמה לי, באמת מאמינים שהם יכולים להשפיע ולשנות את העולם; אנחנו מסתפקים בשיר של אריק איינשטיין.

     

    אני יודעת שמירוץ החיים בארץ מטורף, אבל גם בסיאטל הרגועה הזמן עובר מהר מאוד, למרות שאני לא רצה לראשות העיר או מנהלת את מיקרוסופט. אני כאן, בפרוור ירוק מרחק 20 דקות נסיעה ממרכז העיר, והתפאורה היא בית צמוד קרקע, שתי מכוניות, שני ילדים וכלב (אצל השכנה). בהתחלה זה נראה לי פשוט למדי לתפעול.

     

    יומיים לאחר המעבר, כשכל הדברים כבר היו במקומם, נשארו רק הררי ארגזים שחסמו את הכניסה לחניה המקורה. התחלתי לחקור איך אני נפתרת מהם. לערן, אישי היקר, שכמובן כבר חשב על המעבר הבא ורצה לשמור 248 ארגזים מקופלים יפה במוסך, הסברתי בקצרה שהארגזים חייבים ללכת. עם כל הכבוד לקרטונים, לאוטו שלי מגיע לנוח בלילה במקום עם גג ודלת נעולה.

     

    השחזתי את כישוריי החברתיים, גלגלתי בלשוני את האנגלית הדי רהוטה שלי, ויצאתי להכיר את השכנים הקרובים, ועל הדרך לקבל ייעוץ לענייני ארגזים. 


     

    קרוליין, שכנתי הקנדית (במקור) עבדה להנאתה בגינה, מסביבה פזורים שלל כלי גינון ושקים מנייר חום ממוחזר לאיסוף גזם. היה סמול טוק קצר ("שלום, אני טלי; בעל, שני ילדים וקרטונים בחניה), אך אני נזהרתי שלא להביע סקרנות רבה מדי בפעולות הגיזום וטיפוח הפרחים (אני לא ממש בעניין של גינון). קרוליין מצידה פצחה בהתלהבות במורשת "גינה לי גינה לי", ואז הסבירה לי בטובה שאני צריכה למהר ולהזמין מהעירייה פח אשפה נוסף.


    ואסור לשכוח לשטוף את הפלסטיקים לפני שזורקים (צילום ארכיון: רויטרס)

     

    כנראה שלא די בפח הזבל הרגיל ובפח שנועד למיחזור נייר ופלסטיק. אני צריכה פח בצבע ירוק צה"לי לגזם, ענפים ושאריות צמחים. ובדרך כלל, הוסיפה הקנדית, פח כזה לא מספיק, אז כדאי גם לרכוש כמה שקיות נייר מיוחדות לשאריות.

     

    התחלתי לדמיין את סוללת הפחים (פלוס כמה שקיות נייר בצבעי הסוואה) עומדות בפתח הבית שלי. דימיינתי גם אותי ממיינת את הפסולת והופכת את המשימה למבחן האש הראשון שלי בדרך להשתלבות בשכונתנו הירוקה.

     

    כמובן שעניין הארגזים הממתינים לי פרח מזכרוני. מוחי הקודח עסק בשינון צבעי וגדלי הפחים והשקים שאצטרך להזמין מהעירייה. "קטן עלי", קבעתי.

     

    חדורת נחישות טילפנתי ל"שירות לקוחות שלום" נוסח עיריית בֶלוִיוּ, כדי לבצע את הרכישה הראשונה שלי בעיר הירוקה. (מה חשבתם, כל פח עולה כסף). בקול חינני מדי הסבירה לי נציגת השירות לענייני זבלנות שהוראות למשתמש אמצא באתר העירייה, ושיש שם גם קטעי וידאו קצרים המסבירים איך, למה ומתי זורקים את סוגי הזבל השונים.


     

     

    כעבור כמה ימים הגיע המשלוח. נרגשת גלשתי לאתר והתחלתי לצפות במדריך הוידאו שמסביר מה רצוי להשליך לכל אחד מהפחים, כדי שהפועלים החביבים במרכזי המיחזור לא יצטרכו חלילה לדלות את טעויות הזבל שלי מתוך ערימות הסירחון. "גם ככה יצא לישראלים שם לא משהו בעולם, ואני לא צריכה את זה על מצפוני", חשבתי.

     

    לאחר צפייה בשלושה סרטונים הכנתי שלושה פתקים דביקים חגיגיים לדיירים החדשים במוסך: פח ירוק - גזם ושאר מציאות גינה (שאריות בשקיות נייר ממוחזר זוכרים?); פח כחול - זכוכית, פלסטיק (שטוף ולא כולל מכסים), אלומיניום (פחיות שתייה, נייר כסף) ונייר (אבל רק יבש); פח אפור – שאריות מזון שלא עוברות בטוחן האשפה שבכיור.

     

    כל מה שנותר לי היה להעביר את שאר דיירי הבית קורס מזורז בטיפול בפסולת, ולקוות (גם בשביל יחסי השכנות שלי וגם למען תדמית ישראל בעולם) שיפנימו.

     

    לארגזים הריקים, אגב, הזמנתי איסוף מיוחד (מ"שירות לקוחות שלום"). התבקשתי להכין אותם מפורקים ומשוטחים כמו דפי נייר בקלסר, קשורים בערימות של 10. ביום המיועד הרגשתי כמו טוראית רגע לפני שהסמלת בודקת לה "קיפול שמונה" במסדר בבה"ד 12.

     

    בסוף השבוע הראשון שלנו בביתנו הממחזר נופפתי בהנאה דרך החלון לקרוליין, שכנתי המגננת. החיוך שהחזירה לי הבהיר לי שיישרנו קו - לפחות בעינייני זבל.

     

    אגב, האוטו שלי עדיין חונה בחוץ, כי סוללת הפחים החדשה שלי חייבת על פי חוקי העירייה להיות מאופסנת בתוך החנייה. כאן כנראה לפחים יש מעמד גבוה יותר מלמכוניות.

     

    • כתבו ל"ירוקה מקינואה"

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים