הקדם-אירווייזיון: המתנ"ס המעופף

האם בכלל אפשר לכתוב נגד הקדם ולהיות אדם נחמד? הקדם הוא ילדותנו - כריכים, בר-מצוות, אוננות ראשונה, ברזיות, ערבי כיתה, הילדות היפות של טקסי הזכרון. מי שלא אוהב את הקדם, לא אוהב את עצמו כילד. ומי שלא אוהב את עצמו כילד, לשם מה אוהב אותו אני?

וגם השנה היה קדם מקסים ומרגש. והאם מבקרי הטלוויזיה יותר יפים ממשה דץ? ומבקרות הטלוויזיה יותר מתולתלות מאורנה דץ? והאם אפשר לכתוב משהו נגד קונספט-העל של "הקטע האמנותי"? אמנם זהו קונספט שמעולם לא הוכיח את עצמו – משהו בסגנון ההנחיה-המשותפת או ההתיישבות בשטחים – אבל דווקא לכן צריך להוסיף ממנו עוד ועוד ועוד. ולא להיכנע. ולקבל עוד מזה. כאן חשובה "הרמה".

וישנן גם התלונות על שחיתות שבמהלך השנים דבקות לקדם כגזלן משופם לבסיסי צה"ל. לא הצלחתי להיות די מרוכז כדי להבין על מה נסובות התלונות השנה. האמת היא, שעם כל רצוני הכן לעקוב אחרי כל ריב וריב, עד הקטנים והשוליים שבהם, לא הצלחתי להבין על מה המהומיישן, מי התחיל בזה ומה טענתו, אבל נראה לי שהמתלוננים צודקים, מן הסתם, אחרת לא היו מתלוננים.

אני עצמי איני אדם שאוהב להרוס מסיבות. יתכן שבזאת אני בעייתי ומוזר: החרבת המסיבה בישראל היא חלק בלתי נפרד מהמסיבה. לעתים היא משמעותית ממנה (מלחמת שלום הגליל). אמנם יש בקדם הרבה זמרים שיהפכו את הקדם למנוף עסקי: הם יתרמו את קרקפתם בעתיד לפירמות של משחות נגד הקרחה, יתקבלו למחזמרים של חנוכה הבא, יהפכו למאמני אירובי מבוקשים או יכתבו לעיתוני אינטרנט ביקורות על הקדם, אבל אין כמו הקדם.

חמש השנים בהן הקדם לא שודר יצרו אצלי רעב לאותו מתנ"ס מעופף, אבל מהצד השני גם איזשהו זעזוע עמוק כשזה הגיע. אולי בשנה הבאה אדע מה אני הולך לקבל. האם אלה גיבורי הילדות שלי? כי היו הרבה אנשים מכוערים מאוד בקדם השנה, אני סבור שיותר מבכל קדם שראיתי.

קיפצו לעברי מן המסך עשרות שמנמנים ושמנמנות, אנשים בעלי שיניים עקומות, בעלי גבות עבותות, לא סימטריות בהכרח. אבל, כאמור, נהניתי מאוד: היה שיר אחד שאהבתי (שיר מספר 10, "אומללה-לה-לה") בגלל שהיה בו חצוצרן נחמד. הצבעתי, אבל המרכזיות היו תפוסות. והיו כוריאוגרפיות מצחיקות - חדשניות, לדעתי - של ידיים. שני הטקסטים הקליטים ביותר היו "קוראסון - מתוק כמו תפוח, חמוץ כמו לימון" האניגמטי של שלישיית פריק-שואו מקסימה בנוסח הטלנובלות, והטייק-אוף "תן, תן, תן לו בדרבוקה" של חמישיית "חמסה", שאחת הזמרות בה היא יעל בדש, שהיתה זמרת ליווי שלנו באירוויזיון (וקרובת משפחה של משה בדש).

אתם שמים לב שאני בעניין? הקדם היה הנאה צרופה, והימנעות ממנו היא חטא. אם היה דבר אחד שהייתי שם עליו אצבע שהוא בעייתי, הייתי אומר חבל שלא היו בגדים יותר צבעוניים. היכן הם בגדי הגנרל שלך, משה דץ? אפילו התרגשתי מעט כשטל סונדק עלה לשיר את שיר הנצחון שלו, "אין דבר". ויכול להיות שדמעה צצה בעיניי. כי הוא נראה טיפוס נחמד מאוד, הטל הזה. צנוע מאוד. והמלים (שמרית אור) היו, ללא ספק, הסבירות ביותר בטקס הנ"ל. וגם השיר בשמיעה שניה היה חמוד.

אמנם השתתפתי באירוויזיון, אבל החלום האמיתי שלי הוא להיות בקדם-אירוויזיון. אני מקווה שלא אמות קודם שאטול חלק באחד הספקטקלים האלה (כמנחה? הם מסוגלים להזמין אותי כאיזה צעד של ראש מוטרף, שם ברוממה). כששואלים אותי על מה אני מצטער מהאירוויזיון - על שפיטרו אותי מעבודתי הצדדית בערוץ 1? על הנפת דגלי סוריה וישראל, שלא אדע לעולם מדוע נתגלתה כמרגיזה? - אני אומר שהדבר היחיד שאני עצוב עליו זה שאין לי מספיק תמונות לוחץ ידיים עם סלבריטאים ישראלים; דבר שבקדם יש לך הזדמנות לבצע.

לישראלי, מטרת האירוויזיון היא (אם להשתמש במילות שני שירים זוכים ואחד שזכה במקום אמצעי) להראות ש"דיוה אימפריה", להעביר את המסר הקולוניאלי ש"הללויה לעולם, הללויה יגידו כולם" וש"כאן נולדתי".

אני מקווה שאלה, אם נסיים בנימה אקטואלית, הימים האחרונים של "האימפריה הישראלית". המדינה שכבשה ארבעה נתחים שונים ממצרים, לבנון, סוריה וירדן (הם התחילו) כבר איבדה את שתי הקולוניות הראשונות ובקרוב תאבד את שתי האחרונות ותתרגל לתקופה חדשה – ישראל כמדינה נורמלית, נטולת מושבות, שיודעת שהביטחון שלה הוא בהשקעה בעיירות הפיתוח ולא בגוש קטיף ובאבטחה באל-אקצה. כניסתנו לאירוויזיון התרחשה ב-1972, כחמש שנים לאחר הקמת האימפריה. מעניין יהיה לראות אם היחס המיסטי לקדם ולאירוויזיון ישתנה לאחר החזרת השטחים, וזה יהפוך לסתם אירוע מקסים של יבשת שלעולם לא נהיה בה.

רועי (צ'יקי) ארד, עיתונאי, סופר וחבר להקת "פינג פונג", שייצגה את ישראל באירוויזיון הקודם, אחראי ישירות לקיומו של הקדם-אירוויזיון השנה.