חדר הנפש של מיכל סנונית

כשחושבים על חג האהבה - או יותר נכון, על שירי אהבה - אחד השמות הראשונים שקופצים לראש הוא מיכל סנונית. "ציפור הנפש" שלה, שיצא ב-1985, תורגם כבר ל-46 שפות, אבל מלבדו כתבה סנונית עוד מספר רב של ספרי שירה, הכוללים שירי אהבה רבים שאפשר לכנותם נאיביים, אבל על היופי וההצלחה שלהם קשה להתווכח.

אפשר היה לצפות למצוא את חדר העבודה של סנונית בחיק הטבע, כשהיא מוקפת פרחים וציפורים, אבל סנונית גרה במרכז הסואן והעצבני של תל אביב. היא סידרה לה שם חדר עבודה שרוב הסופרים שלנו יכולים רק לחלום עליו: מאות ספרים, פסנתר מנומנם, תמונות היסטוריות של בני משפחה, ספות נוחות ואפילו מטבחון קטן.

ואם זה לא מספיק, באותה קומת גג לקחה אותנו סנונית ל"חדר ציפור הנפש" - חדרון בו מרוכזים כמעט כל התרגומים של הספר וכן מספר שקים מלאים במכתבים מקוראים וקוראות ברחבי העולם. "אני לא יכולה לענות, אבל יש מקרים שאני חייבת, למשל מישהו על ערש דווי שכותב, או מקרי חירום אחרים", היא אומרת.

כששאלנו אותה על שירי אהבה וחג האהבה, קיבלנו את הרושם שאצלה במובן מסוים כל יום הוא יום האהבה. היא מוצאת את עצמה תחת השראה ואהבה בנסיבות מאוד מיוחדות, אבל גם בנסיבות הכי טריוויאליות: "יום אחד נסעתי ליפו ובאוטו החל להתבשל לי בראש שיר, וזה כבר אחרי שהספר כמעט נשלח לדפוס. ישר עשיתי אחורה פנה, הגעתי לכאן לחדר, כתבתי אותו ושלחתי אותו", היא אומרת. "ופעם אחרת מישהי נכנסה בי מאחור, ניגשה אלי וכשראתה אותי אמרה: 'הא, את ציפור הנפש', שילחתי אותה לדרכה בלי לקחת פרטים".