המשרה הנחשקת: מכוניות מהירות וכסף מהיר

הרבה אנשים אוהבים לחיות על המסלול המהיר; לנהוג בכלי רכב בעל ביצועים, ואם אפשר מכונית יוקרה. ישנם ששייכים למאיון העליון ויכולים להרשות לעצמם את התענוג. אבל יש גם כאלו שעדיין לא הגיעו לשם ובכל זאת הם נוהגים על רכב יוקרה, מתחככים עם המי ומי וגם משלמים לו על זה: הכירו את גידי קרונין (27) נהג מירוצים ומפגין ביצועי מכוניות יוקרה ללקוחות פוטנציאליים.

• כתבה ראשונה בסדרה: כשמסעדות יוקרה פורשות בפניך שטיח אדום
  

את קרונין פגשתי במשרדי "אינפיניטי" שבהרצליה, שם משלמים לו על "לקיחת הקונים לסיבוב" במכוניות יוקרה. כמו רבים מאיתנו, מעולם לא נסעתי ברכב שמחירו נושק לחצי מיליון שקלים ובוודאי שלא נהגתי ברכב כזה. הוא עושה זאת על בסיס קבוע - וכמו שחשבתם, הוא נהנה מכל רגע.  

כששאלתי אותו מה בעצם התפקיד שלו כולל הוא ענה "לנהוג על רכב מגניב, ספורטיבי - ולתת טעימה ממה שהוא מסוגל לעשות ללקוחות פוטנציאלים". אז המכונית מסוגלת לעשות הרבה מאוד, אבל נראה שמי שיושב מאחורי ההגה אחראי למה שכלי הרכב מסוגל לעשות לא פחות ממה שהמפרט הטכני מאפשר. קרונין גרם לפני להלבין ולשערותי לסמור במהלך הנסיעה שהייתה מפחידה יותר מכל הסיבובים שאי פעם לקחתי על רכבות הרים כשהייתי ילד.

אני נותן להם את הפנטזיה 

בעודי עושה ככל שביכולתי כדי לשמור על ארשת נונשלנטית ועל קול יציב וגם מנסה לא להקיא על הריפוד המפואר, ניסיתי להבין מדוע אנשים בכלל צריכים את כל הביצועים האלו.

"אני נותן להם את הפנטזיה - של מה אפשר לעשות עם האוטו; מובן שהלקוח ישתמש בו בעיקר כדי לנסוע מהוילה לקאנטרי קלאב בפקקים של המרכז", אמר גידי בחצי חיוך. פנטזיה או לא, כל עוד הנהג אינו מיומן כמו נהג המירוצים שלנו, יש בידיעה שמכוניות אלו ייסעו 40 קילומטר לשעה בת"א ולא באמת ישתוללו בכבישי הארץ - הרבה נחמה.

גידי לא רק נהנה מהמקצוע, לדבריו גם "משלמים לא רע". אז איך אפשר להגיע לעבודה שכזו שהיא גם ספורט, גם כיף, וגם מתגמלת? אני שואל אותו. "אין המון בארץ שעוסקים במקצוע הזה", הוא אומר בחיוך; "צריך לאהוב את התחום, צריך לאהוב נהיגה, צריך לאהוב אנשים, וצריך להתאמן המון כדי להגיע למיומנות הנדרשת". כשמשהו בא מהנאה - אתה גם בדרך כלל עושה אותו על הצד הטוב ביותר", הוא מדגיש. עוד הוא מוסיף שהיכולת הגבוהה שלו ללמד אנשים מסייעת לו מאוד במקצוע, וצריך לדעת גם את זה.

כשהנהג "יודע הכל"

ללמד לקוחות ישראלים כיצד לנהוג נשמע מאתגר מאוד; הרי כמה גברים ישראלים יסכימו להודות שהצעיר הזה יודע על רכב ונהיגה יותר מכפי שאי פעם יידעו.

 ואכן, גידי מספר על מקרים בהם הלקוח בא בגישה של "אני יודע הכל על נהיגה ושאף אחד לא יספר לי אחרת". במקרה הזה, קרונין מאיץ ומפגין ביצועים "מיוחדים" עד שהנוסע מלבין ומבקש לפתוח חלון ואף לעצור בצד - שם הוא לא פעם "זוכה" לטעום שוב את הארוחה האחרונה שאכל.

ואיך קרונין יודע מתי הלקוח התרשם מספיק הן מיכולות המכונית והן מיכולותיו? הוא מספר שבסיבובים הוא מאיץ עד שהוא רואה את הנוסע לידו לוחץ באופן פיקטיבי שוב ושוב בכף רגלו כאילו הייתה תחתיה דוושת העצירה. ואז הוא מאט לרווחת הנוסע שנשימתו שבה לסדרה.

מסוכן? "ברור שהכל נעשה תוך כדי שמירה על חוקי התנועה", אומר קרונין. לדבריו, "בניגוד למסלולי מירוצים הקיימים רק בחו"ל - בכבישים בארץ אין מרווחי בטיחות מספקים. אני מודע לזה ולא עושה דבר שיסכן אותי, את הלקוחות או את הנהגים האחרים".  

הסנדלר הולך יחף

כמו בהרבה סיפורים אחרים, גם כאן הסנדלר הולך יחף. לעבודה היוקרתית קרונין מגיע במכונית רנו ישנה ומלוכלכת, אותה הוא "משנורר" פעמים רבות מאמא שלו. הוא מסביר שאת האהבה שלו למקצוע הוא חווה בעיקר בטרנטה הזו, גם איתה הוא לקח סיבובים במהירות, ועשה את כל מה שאדם מין הישוב נמנע מלעשות למכוניתו.

ואם תהיתם, אמו של קרונין רחוקה מלהתלהב מהמקצוע של בנה. אבל היא וויתרה על הנסיונות להניא אותו מעיסוק זה ממזמן. לשאלתנו, קרונין מבטיח שעל אף שאמו מוטבת בביטוח החיים שלו - לא זה מה שגרם לה להרים ידיים.