שתף קטע נבחר

כך מתנהלת מדינת יהודה

פרשת מוטי אלון מדגימה כיצד מתנהלת מדינה בתוך מדינה, ולא רק כחזון המבעבע בשוליים הקיצוניים, המשיחיים והמתנחליים

כמו תמיד מתוך הכלום התפוצצה לתוך חייינו פצצת הרב אלון. כמו תמיד עוד רגע היא תיעלם ותישכח ופצצת זיקוקין חדשה תעטר את נוף השערוריות שלנו. אלמלא ילדותו של הרב אלון שזורה בילדותי, ספק אם הייתי שם לב לפרשה. אך כיוון שגדלנו יחד באותה ערוגה אבל התפתחנו לכיוונים שונים, אני מתעניין בסיפור לא רק בשל הטרגדיות האישות הכרוכות בו, אלא בעיקר בגלל מה שהוא אומר עלינו, על כולנו.

 

אולי היה שם אשם ואולי עוד תהיה שם אש, אבל הדבר החשוב באמת לזיכרון ארוך הטווח שלנו הוא לא הרכילות ולא הצד הפלילי אלא המשמעות המבנית המשתקפת דרכו.

 

התחושה הפנימית שלי היא שהרב אלון חיובי וכי היה אשר היה שם או לא היה שם בינו לבין מאן דהוא, יש להקשיב להסבריו של אלון ומבחינתי לדון אותו לכף זכות עד שלא יוכח אחרת.

 

לציונות הדתית, מתברר, יש מדינה בתוך מדינה. פרשת אלון חושפת את המערכת הנורמטיבית החוקית המפעילה את אותה מדינה. מעטים הם הסקטורים בארץ שהיו מרשים לעצמם לטפל בסוגיה נפיצה שכזו כך. סקטורים מסויימים היו מטייחים את הבעיה ומעלימים אותה, מאיימים על המתלונן, לוחצים על הנילון וסוגרים הכל בחדרי חדרים. לא היה נודע מעולם כי מישהו בא אל אותם חדרים.

 

אחרים היו רצים מיד לשלטונות החוק במדינה ומבקשים כי יירדו לחקר האמת ויוציאו משפט צדק. מתברר שהמנהיגות הרוחנית הציבורית הפוליטית של הציונות הדתית היא לא כזו ולא כזו. יש לה מערכת משלה. אנשיה בדקו, החליטו, גזרו עונש - הגליה! וכל הצדדים במשך שלוש שנים ארוכות שיתפו פעולה עם החוק שמעבר לחוק הישראלי.

 

כבר הרבה שנים אנו נחשפים שכבה אחר שכבה למדינת הציונות הדתית. הילדים "שלנו" הולכים לבתי הספר "שלנו", מתחנכים בתנועת הנוער "שלנו" והולכים לצבא ביחידות "שלנו", הולכים לאוניברסיטה "שלנו" ומתחתנים עם הבנות "שלנו". גרים בהתנחלויות, בשיכונים ובשכונות "שלנו". עכשיו מתברר כי חלקם גם נשפטים בפני מערכות הדין "שלנו".

 

מדינת יהודה, כך עולה מסיפור אלון, איננה רק חזון המבעבע בשוליים הקיצוניים המשיחיים והמתנחליים. היא נמצאת בלב לבו של הקונסנזוס הציוני דתי ומתפקדת כאוטונומיה תרבותית נורמטיבית לכל דבר ועניין.

 

לא בטוח שזה פסול. ייתכן שהמודל של ישראל כחברת כל קהילותיה שכל אחת מהן יכולה לפעול על-פי ערכיה הוא מודל הראוי לבחינה, אבל לא כך.

 

לא במחשכים. לא אגב אורחא. לא בלי דיון ציבורי מואר ומאוורר. בלי דיון פתוח. עד שיתקיימו כל אלה, סימן השאלה הגדול ביותר המרחף מעל הסוגיה הוא למה מני מזוז נתן לזה לקרות.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים