ואז הגיע סמס ששינה את חיינו: מתי מתחתנים?
הייתי גרושה כמה שנים, כמעט איבדתי תקווה למצוא אהבה דרך האינטרנט, ואז הופיע אלי, גם הוא גרוש עם ילדים, והרגשתי כאילו שקיבלתי מכת ברק. סיפור ראשון בתחרות "נפלנו ברשת"
לפני שנה השתנו חיי ב-180 מעלות. חשוב לציין שעד אז הייתי תל אביבית, גרושה כבר כמה שנים ואם לילדה בת תשע, כך שעל פניו זה נראה עוד פחות קל למצוא אהבה, אבל זו היתה רק מראית עין, כי עובדה – מצאתי ב-JDate את אהבת חיי.
לא היה ברור לי שזה מה שיקרה על ההתחלה. יצאתי לאין ספור דייטים כאלה ואחרים וכמעט ואבדתי כל תקווה למצוא אהבה דרך האינטרנט. התאכזבתי כל כך הרבה פעמים, שכבר לא האמנתי שזה יקרה אי פעם.
בערב חורפי אחד ב-15 בינואר 2009 התיישבתי מול האתר כמו כל ערב וקראתי את הפניות שהתקבלו, ללא הצלחה.
החלטתי לסיים את הערב ולצפות בסרט, אבל רגע לפני שכיביתי את הצג קיבלתי פנייה מבחור בשם אלי. נכנסתי לכרטיס שלו, קראתי כל שורה ושורה, בחנתי את התמונות שלו, ואי אפשר להסביר את תחושת הניצחון והביטחון שהרגשתי באותו רגע.ידעתי, כאילו קיבלתי מכת ברק, ושמעתי בראש את כל האנשים שאמרו לי "כשזה יקרה את תרגישי". הרגשתי ועוד איך, כי נשארתי מחוברת במסך, שלחתי תשובה וחיכיתי לתגובה וכך היה כל הערב. אני זוכרת את עצמי מחייכת לבדי מול האור שבוקע מהצג ומתכתבת עם אלי - גרוש פלוס שניים שגר בעיר קרובה אליי, ותוהה איך פתאום זר מוחלט הצליח לגרום לי לתחושה כזו.
הדייט התחיל בערב ונגמר לפנות בוקר
עברו ימים של התכתבויות, סמסים ושיחות. מיום ליום צמחה בי תחושה שאני הולכת לפגוש אדם נפלא. אין מישהו בסביבה שלי שפספס את האושר שהיה כתוב על פניי, כולם שאלו "מה קרה? מצאת אהבה?" ולא יכולתי לענות להם בשלב זה, עדיין לא נפגשנו!
אחרי כמה ימים החלטנו להיפגש בראשון לציון בבית קפה ב-21:00. הפגישה היתה ממש מרגשת, נשארנו שם לדבר, לשתות, לצחוק, עד ארבע לפנות בוקר. פשוט ישבנו, ואף אחד מאיתנו לא נתן סימן או רצון לזוז משם. בסוף הדייט עמדנו ברחוב ולא הרגשנו לא קור ולא עייפות. רק עמדנו שם והסתכלנו זה על זה. בדיעבד לאף אחד מאיתנו לא היה אומץ להתקרב ולתת נשיקה.
נפרדנו כך, לחצתי לו יד וחייכנו, שנינו היינו קפואים מרוב התרגשות. אחר כך אלי שלח לי סמס לילה טוב, וכתב שהוא נהנה מאוד להכיר אותי, עניתי שגם אני. למחרת בבוקר מיהרתי למסנג'ר במחשב. לא הייתי צריכה לחכות הרבה. ברגע שהתחברתי אלי היה מולי, כותב כמה שהיה כיף ושואל בצורה ביישנית "מה דעתך על ארוחת בוקר?"
צעקתי "יש!" כל כך חזק, מזל שהוא לא שמע. קבענו להיפגש בנמל תל אביב. ישבנו לאכול, דיברנו, הרגשתי כל כך בת מזל! בערב כל אחד הלך לביתו להתחיל שבוע חדש בעבודה, עם הילדים, חיים רגילים. והסמסים לא הפסיקו כל היום משני הצדדים, פשוט ככה.
בדייט השלישי כבר דיברנו על דברים רציניים. זה גם קרה רק אז שהתנשקנו בפעם הראשונה. מי היה חושב שגרושים עם ילדים יפחדו מנשיקה ראשונה! הנשיקה היתה בלתי נשכחת, ומאותו יום לא נפרדנו. הכרנו טוב יותר, ואחר כך גם את הילדים שלנו והמשפחה המורחבת.
הצעת נישואים אחרי חודש היכרות
ב-14 בפברואר 2009, ביום האהבה, אלי הזמין לנו צימר בצפון לסוף שבוע. נסענו ליומיים של שכרון חושים וכשחזרנו למרכז עמדנו במקום מחובקים. לא רצינו לעזוב ולחזור כל אחד לבית שלו בנפרד. למחרת קמנו כל אחד בעיר אחרת עם תחושת געגוע נוראית, התכתבנו בסמסים כל אחד במקום העבודה שלו ולא הצלחנו להתרכז.
ואז הגיע סמס מצחיק ששינה את החיים של שנינו: "מתי מתחתנים?"
נראה לי שבאותו רגע הזמן קפא. לא ראיתי ולא שמעתי כלום במשרד מסביבי, החסרתי פעימה. בערב נפגשנו, הסתכלנו זה על זו, ניסינו לזהות אם אחד מאיתנו חושב שמדובר בבדיחה, ולא, זה לא היה בצחוק אלא הדבר האמיתי, אחרי חודש של היכרות.
ערב לפני יום ההולדת הפתיע עם טבעת יפהפיה
דיברנו באריכות על החיים, על הגירושים שלנו, הילדים, על מה יגידו המשפחות וקבענו שמתחתנים. באפריל, ערב לפני יום ההולדת שלי אלי הפתיע אותי עם טבעת יפהפיה והציע לי נישואים באופן "רשמי". למרות שכבר דיברנו על זה ואפילו קבענו דברים, הידיים שלי רעדו. סיפרנו למשפחות וקבענו תאריך, 4 ביוני 2009, פחות מחמישה חודשים מאז אותו ערב כשאלי פנה אליי בראשונה.
עברנו לגור בבית במושב, משהו שכל אחד מאיתנו רצה בנפרד הרבה זמן. עזבנו את הבתים שלנו ועברנו לבית אחד. ערב לפני החתונה דיברנו על כמה זה נראה כאילו שאנחנו נמצאים בחלום. חודשים ספורים לפני כן הרגשנו הכי לבד בעולם, ועכשיו אנחנו מתחתנים.
רציתי שרק בעלי יחלוק איתי את השמיים
הצנחן בשחור אדום עם קסדה שחורה זו אני
כשאלי הכיר אותי, מסרתי לו שיש שני דברים מאוד חשובים בחיי, הראשון הוא כמובן הבת שלי והשני הוא צניחה חופשית. אני מתעסקת בספורט כבר כמה שנים, ואני עובדת כצלמת צניחה חופשית בסופי שבוע. הבשורה הזו נוהגת להבריח רוב הגברים, שהיו מפחדים מהספורט או מהעובדה שהבת זוג קופצת ממטוסים כל הזמן. אמרתי גם לאלי בדייט הראשון שלא הסכמתי להצניח אף בן זוג (מאלה שכן רצו), מהסיבה שרציתי שרק בעלי יחלוק איתי את השמיים.
ביום שהייתי בטוחה שאלי הוא האחד, ארגנתי לו צניחה חופשית במועדון בו אני עובדת וקפצנו לתוך השמיים יחד, יד ביד. עבורי זה היה להגשים חלום: באותם שמיים, יש לי את שני הדברים שאני הכי אוהבת. אלי עשה את זה באהבה ובכיף, אבל אמר שזו תהיה פעם האחרונה שלו. הסרט של הצניחה רץ על מסך בערב החתונה ברחבת הריקודים. בתמונה נראה מדריך, אלי קשור אליו מתחת, והצנחן בשחור אדום עם קסדה שחורה זו אני, מחזיקים ידיים.
דברים אלה נכתבים ב-14 בפברואר 2010, יום האהבה ויום המשפחה, שנה בדיוק אחרי הצימר ואחרי הסמס המצחיק, אנחנו חוגגים כמשפחה עם הילדים. עברו שמונה חודשים של נישואים שלא ניתן להסביר במילים אלא רק לכתוב: כשזה צריך לקרות, זה פשוט קורה.
מחר ובשבועיים הבאים יתפרסמו כאן עוד סיפורים במסגרת תחרות "נפלנו ברשת".
לפנייה לכתב/ת 
