שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אל תצבע לי שחור

    הרבה לפני הגיבורים השחורים של "הנסיכה והצפרדע", כיכבו מעשיות הפולקלור של האוכלוסיה השחורה ב"שירת הדרום" של דיסני. אלא שלאורך השנים, הסרט הואשם בגזענות ונגנז על ידי האולפנים עצמם. רז גרינברג מנסה להבין מדוע

    קלאסיקות בכל תחום שהוא יכולות לעורר מבוכה כשהן מפגינות השקפה פוליטית שאינה נחשבת לתקינה כיום. בקולנוע, ובמיוחד בקולנוע ההוליוודי, מדובר בתופעה נפוצה: ההמחזה העממית של האירועים על המסך מציבה לעיתים קרובות מראה לא-מחמיאה לדעותיו של הקהל שמילא את האולמות ברגע נתון.

     

    למרות זאת, קשה להאמין שמישהו יעלה על דעתו להעלים מהמדפים את "הולדת אומה", ההישג הטכני המרשים בבימויו של ד.וו. גריפית' שהיה גם סרט תעמולה של הקו-קלוקס-קלאן, או את "חלף עם הרוח", גדול האפוסים הרומנטיים בקולנוע האמריקני שהואשם באידיאליזציה של תקופת העבדות.

     

    סרט אחד שבהחלט ראוי לתואר קלאסיקה אכן זוכה ליחס כזה - לא בגלל התערבותם של גורמים פוליטיים חיצוניים, אלא מתוך החלטה מודעת של האולפן בו הוא הופק. זהו האולפן שהקים וולט דיסני, שביוזמתו האישית הופק גם הסרט "שירת הדרום" ("Song of The South") ב-1946. לא תמצאו את הסרט בין הוצאות ה-DVD שיוזם האולפן לסרטיו הקלאסיים. מכל הסרטים שהפיק האולפן, "שירת הדרום" הוא ללא ספק הכבשה השחורה.


    "שירת הדרום". עיבוד גזעני או שעיר לעזאזל?

     

    למקור הספרותי עליו מתבסס הסרט ישנה היסטוריה ארוכה ובעייתית משלו. סדרת הסיפורים אודות זקן שחור המכונה "הדוד רמוס" ואגדות עממיות אותן הוא מספר לילד צעיר, בן המשפחה הלבנה אצלה הוא עובד, התפרסמה החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-19. מחבר הסדרה היה ג'ואל צ'נדלר האריס, עיתונאי מאטלנטה.

     

    היתה זו "תקופת השיקום" שלאחר מלחמת האזרחים, והאריס ביקש להחזיר לתושבי הדרום את הגאווה שאבדה להם. הוא היה תומך נלהב של העבדות, ואף ציין בהקדמה לאחד מקבצי הסיפורים שלו כי הוא רואה בהם כתב הגנה על בעלי העבדים.

     

    אך חשיבותם הגדולה של הסיפורים אותם פירסם האריס היא דווקא ביחס אותם מפגינים סיפורים אלה כלפי האוכלוסיה השחורה. הסיפורים אותם ליקט האריס משיחות עם עבדים משוחררים העלו לראשונה על הכתב חלק גדול מהפולקלור של אותה אוכלוסיה, כמו גם את סגנון הדיבור הייחודי של התושבים השחורים בדרום האמריקני.

     

    אולם מבקרים מודרניים, במיוחד מהקהילה השחורה, אימצו גישה צוננת ואף עוינת כלפי כתביו של האריס. כמו דוד ספרותי מפורסם אחר - "הדוד טום" של הארייט ביצ'ר סטואו - גם הדוד רמוס נתפס כהתנשאות אופיינית של אדם לבן על האוכלוסיה השחורה. 

     

    שחור-לבן באנימציה

    אפשר להתווכח על מידת נכונותה של גישה זו, אבל קשה להכחיש שהאריס כיוון את סיפוריו בראש ובראשונה לקוראים לבנים, וגם אלה מביניהם שלא חלקו את גישתו לעבדות מצאו בה פנטזיה אודות הרמוניה בין-גזעית בארצות הברית של אותה תקופה. יעידו על כך המעריצים הרבים שנפלו בקסמם של אותם סיפורים, ביניהם הסופר מארק טוויין והנשיא-לעתיד תיאודור רוזוולט.

     

    בין אותם מעריצים היה גם וולט דיסני, שטען כי הספרים הראשונים אותם הוא קרא בילדותו היו אסופות סיפורי "הדוד רמוס", וכי מאז תחילת דרכו כמנהל אולפן חלם על הפקת גרסה קולנועית לאותם סיפורים. החלום הזה נאלץ לחכות עד 1946, וניתן לטעון כי הפקת הסרט באותה שנה נבעה מתנאי מצוקה.


    דיסני. חלם להביא את רמוס לקולנוע (צילום: Gettyimages imagebank)

     

    ההצלחה הגדולה אותה חווה האולפן עשור קודם לכן עם "שלגיה ושבעת הגמדים" הובילה לאכזבות הקופתיות של "פינוקיו" ו"פנטזיה". האולפן גם היה מצוי בתהליכי התאוששות מסגירת השווקים הבינלאומיים שכפתה מלחמת העולם השנייה, מה שאילץ אותו לנקוט בצעדים שיוזילו עלויות הפקה. אחד מאותם צעדים היה הפקת סרטים שישלבו בין אנימציה וסצנות מצולמות: במהלך המלחמה הופקו שני סרטי תעודה שלוו בקטעי אנימציה משעשעים. "שירת הדרום" היה ניסיונו הראשון של האולפן להפיק סרט עלילתי באורך מלא שיעשה שימוש באותה טכניקה.

     

    סיפוריו של צ'נדלר נחשבו לסיוט שיווקי כבר באותה תקופה, ומנהלים באולפן ניסו לשכנע את דיסני לנטוש את הפרויקט. דיסני ניסה לרכך את ההיבטים הבעייתיים יותר של החומר המקורי. בין היתר גויס מוריס ראף, יהודי שנודע בדעותיו השמאלניות-רדיקליות, כדי לסייע בכתיבת התסריט, ולאחר שדיסני התרשם מהופעתו של השחקן ג'יימס באסקט בתפקיד הדוד רמוס בסרט, הוא קידם במרץ את מועמדותו לאוסקר (באסקט הפך לשחקן השחור הראשון שזכה בפרס, אם כי לא בקטגורית השחקן אלא בקטגוריה מיוחדת).

     

    נראה כי הצעדים האלה הובילו למיתון הביקורת הפוליטית שעלתה כלפי הסרט עם צאתו: הפגנות אמנם נערכו מול בתי קולנוע נבחרים בהם הוא הוקרן, והארגון לשוויון זכויות השחורים הביע מחאה מסויגת שהכירה גם באיכויות האמנותיות של הסרט, אך "שירת הדרום" הפך בסופו של דבר להצלחה קופתית.

     

    למעשה, עד אמצע שנות ה-80 נדמה היה שהבעייתיות הפוליטית בהצגת הסרט רק נחלשת עם הזמן: האולפן הוציא אותו להקרנות חוזרות בבתי הקולנוע באופן רציף (סבב ההקרנות האחרון נערך ב-1986 והוא עבר מבלי שנרשמו קולות מחאה רמים). מדוע היה זה דווקא עידן הצפייה הביתית שגרם לאולפן לבחון מחדש את ההיבטים הפוליטיים של הסרט?

     

    דווקא הלבנים מקופחים

    צפייה בסרט כיום מעלה את הרושם הראשוני כי מדובר ברוב מהומה על לא דבר: גם לעיניים ביקורתיות הוא יראה תמים למדי. גיבור הסרט, ג'וני (בובי דריסקול), נשלח לבלות את הקיץ ביחד עם אמו בחווה השייכת לסבתו בדרום ארצות הברית, בזמן שאביו עוזב את המשפחה לצרכי עבודה. במהלך החופשה מתיידד בובי עם הדוד רמוס (באסקט) וסיפוריו של זה האחרון - המומחזים בקטעי אנימציה קצרים - מסייעים לבובי להתגבר על משברים שונים.

     

    קשה לטעון כי דמויות שחורות מוצגות בסרט באופן שלילי. למעשה, הדמויות הלבנות הן אלה שזוכות לייצוג לא מחמיא. האוכלוסיה השחורה מוצגת בסרט כמלוכדת, משפחתית ותומכת, בעוד שהאוכלוסיה הלבנה מוצגת כמי שנמצאת על מסלול מהיר של התפרקות חברתית ומשפחתית.

     

    לא מפליא, אם כן, שגיבור הסרט נאלץ להסתמך על אדם שחור כדי למצוא הכוונה (למורת רוחה הרבה של אמו של בובי, המודאגת מההשפעה השלילית שעשויה להיות לאותם סיפורים על בנה). השאלה המעניינת היא עד כמה רחוק לוקח הסרט את אותה הכוונה.

     

    אחת התשובות מצויה ברצף סצנות שמשמש לעיתים קרובות ככלי-ניגוח בידי מבקרי הסרט: בובי עובר סדרה של תלאות בניסיון להזמין למסיבת יום-הולדתו את ג'יני, בת למשפחה הלבנה הענייה המתגוררת בשכנות לסבתו. מדוע, תוהים המבקרים, הוא אינו משקיע את אותו מאמץ כדי להזמין למסיבה גם את טובי, ילד שחור בן-גילו איתו התיידד בסצנות קודמות? ההיעדרות הלא מוסברת של טובי בזמן מסיבת יום ההולדת של בובי מעלה חשד שגיבור הסרט אמנם לספוג את התרבות השחורה, אבל אינו מאמין גדול באינטגרציה בין-גזעית.


    באסקט (מימין). גיבור או חיית מחמד? (צילום: Gettyimages imagebank)

     

    אך המרכיב שספג את הביקורת הרבה ביותר בסרט הוא דמותו של הדוד רמוס. המסנגרים על הסרט טוענים כי עלילתו מתרחשת לאחר מלחמת האזרחים ושחרור העבדים, ומכאן שאי אפשר לראות בדמותו של רמוס דמות אידיאלית של עבד. יתכן שהדבר נכון (בסרט עצמו פרט זה אינו מצוין), ועדיין קשה שלא להתרשם לרעה מההתנהגות אותה מפגין רמוס בנוכחות דמויות לבנות מבוגרות בסרט: מתנצל, כנוע ומלא אשמה.

     

    הבעייתיות בדמות זו חודרת מעבר להקשר ההיסטורי: החוקר ג'יימס סניד טוען שהאולפן התייחס אל אותה דמות כאל אחד מכוכבי הסרטים המצויירים שלו, שעיקר תפקידו הוא להיות משעשע ובלתי מזיק. למעשה, קיימת בסרט תחושה של הפרדה בין רמוס לכל יתר הדמויות השחורות, ונדמה שהוא אינו חלק מקהילה כלשהי אלא ישות שחסרה השתייכות מובחנת. הדוד רמוס אולי אינו עבד, אבל מדי פעם הוא עושה רושם של חיית מחמד.

     

    במפתיע, דווקא קטעי האנימציה המשובצים לאורך הסרט זכו למינון השמצות נמוך יחסית. אותם קטעים ממלאים נפח של כ-30 דקות מתוך 94 הדקות של הסרט, והם מציגים שלוש מעשיות אותן מספר רמוס לבובי. בכל אחת מהן מערים ארנב בעל תושיה על שועל ודוב המנסים ללכוד אותו. הקטעים מעוצבים ומונפשים היטב, וההומור הפיזי שהם מפגינים משעשע מאוד. אך אותם קטעים גם מנתקים את המעשיות מהמקורות שלהם. הן נמצאות בעלילה רק כדי לשרת את הצרכים הפסיכולוגיים בדמותו של הילד הלבן.

     

    מה דיסני היה אומר?

    האם משהו מכל הדברים האלה הופך את "שירת הדרום" לסרט שאינו ראוי לצפיה? לא. "שירת הדרום" נותר סרט מבדר מאוד: הוא מצליח לרגש כדרמה אנושית, להצחיק ברגעיו הקומיים ולהרשים מבחינה טכנית. באסקט, עם כל הביקורת כנגד הדמות אותה גילם, מצליח להביא למסך תחושה של אנרגיה סוחפת ושל שמחת-חיים מידבקת, במיוחד כשהוא שר בקולו העמוק.

     

    מהבחינה הזו, ניתן לטעון ש"שירת הדרום" מייצג גם הישג חברתי: שחקן שחור הופיע בסרט לכל המשפחה שנוצר על ידי אולפן הוליוודי גדול, בתפקיד ראשי כדמות שהיא מושא להערצה. הצדדים באותה דמות הנתפסים כשליליים כיום משקפים תפיסות שהיו רווחות באותה תקופה. האם התכחשות לעבר ההיסטורי הזה אכן תורמת לקידום הסבלנות בהווה?

     

    הפרדוקס הגדול ביותר הקשור להחרמת "שירת הדרום"  נובע מהעובדה שהאולפן עדיין עושה שימוש במרכיבים שונים הקשורים בסרט. שירים מתוכו, ובמיוחד הלהיט "זי-פי-די-דו-דה!", עדיין משמשים את האולפן בהפקות שונות, והאטרקציה "Splash Mountain"

    המבוססת על הסרט היא אחד ממוקדי המשיכה הגדולים בפארקי דיסני. לאור זאת, ההתעקשות שלא לחשוף את הקהל העכשווי לסרט ממנו נראית צבועה למדי.

     

    למרות זאת, אותה התעקשות זוכה מדי פעם גם לשבחים מצד ארגונים חברתיים שונים ואף מבקרי קולנוע, שקולם כנראה חזק יותר מזה של היסטוריונים ומעריצים, המנסים לשכנע את האולפן לשחרר את הסרט מהארכיונים שלו. גם בשנה הקרובה, ככל הנראה, האולפן אינו עתיד לחזור בו מההחלטה, במקביל לצאתו של סרט היסטורי אחר, "הנסיכה והצפרדע" - סרט האנימציה הראשון של האולפן שכל גיבוריו שחורים. קשה שלא לתהות מה היה חושב וולט דיסני על התפתחות זו.

     

    • רז גרינברג הוא דוקטורנט העוסק בחקר האנימציה באוניברסיטה העברית בירושלים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים