כל יום אוז: תפילת החילוני

השבוע יוצא אלבומו החדש של קובי אוז "מזמורי נבוכים", שבו הוא חוזר אל טקסטים מהיהדות - בדרכו הייחודית. בכל יום אנו מפרסמים ב-ynet שיר חדש, ולצדו דברי הסבר מאת היוצר. והפעם: איך הפלפולים ניצחו את בית המקדש

קובי אוזפורסם: 24.02.10 , 07:00

כדי להבין את הרקע לשיר זה אנסה לקצר אגדה תלמודית במילותיי, ובהבנתי היחפה:

רבן יוחנן בן זכאי היה נשיא הסנהדרין (משהו כמו נשיא הבג"ץ של תקופת בית שני, להבדיל כמובן), הוא מצא את עצמו לכוד בירושלים הנצורה על-ידי גדודים של אספסיאנוס. בירושלים היו מחסני מזון גדולים דים כדי לעמוד במצור לשנים ארוכות, אבל מצד שני היו בה המון קיצונים (לא כמו היום, פחחח...), והקיצוניים החליטו שבמקום להמתין בסבלנות שהאויב יתייאש, כדאי להם לשרוף את מחסני המזון ואז יהיה המצב כה חמור עד שהיתברך בכבודו ובעצמו יבוא להציל את היהודים באופן מיידי. הם ביצעו את הרעיון המדליק שלהם וירושלים נכנסה לענן עשן שהתפזר והשאיר את תושבי ירושלים מזי רעב.

כל יום אוז:

בוקר אחד קם רבן יוחנן וראה רעבים שניסו להכין מרק ממים חמים ותבן, באותו רגע הוא קלט את התסבוכת והחליט להתחמק בדרך לא דרך מחוץ לחומות ירושלים. פתאום מצא את עצמו פנים מול פנים אל מול אספסאינוס בעצמו. "שלום עליך הקיסר!" אמר רבן יוחנן בקול רועד. "שלום שלום, אבל אני לא קיסר" אמר אספסיאנוס בעצב. "עוד רגע תהיה קיסר!" אמר החכם היהודי.

צהלת קטנוע נשמעה וממנו ירד שליח מרומא, ובידו כתב מינוי לתפקיד הקיסר. אספסיאנוס עשה פרצוף של רומאי מבסוט (תדמיינו את דה נירו) והעניק לרבן יוחנן בן זכאי משאלה. אחרי דין ודברים קצר, החליט הרבן לבקש מהקיסר "תן לי את יבנה ואת חכמיה" – כלומר תן לי את האינטלקטואלים, את אלה שמכירים את המצוות, שיודעים את התורה לכל עומקה. הוא לא ביקש להציל את בית המקדש, את כלי הקודש, או את הכהנים, ואפילו לא את תושבי ירושלים. בהחלטה של ריאל פוליטיק הוא החליט להצמיח ניצן חדש של יהודיות ביבנה. (ג'אם סשן מילולי עפ"י מסכת גיטין נו ע"ב)

רבן יוחנן בן זכאי אחראי למעשה ליהדות שלנו, נטולת בית המקדש אבל עם כמיהה, יהדות של בתי מדרש ובתי כנסת, יהדות של ויכוחים ופלפולים. יהדות של זרמים וגוונים שונים.

ואם כבר,

אני לא יודע אם רבן יוחנן בן זכאי הלך לעולמו במצפון נקי ושקט. יש אגדה שנותנת תחושה שהוא היה אכול ביקורת עצמית: כשחלה רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו "נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, למה אתה בוכה?" אמר להם: "אם הייתי הולך להישפט על-ידי קיסר בשר ודם, שיכול להתיז את ראשי, הייתי בוודאי בוכה, וזאת למרות שעם מלך בשר ודם יש סיכוי שאסתדר (אולי כמו שהסתדרתי עם אספסיאנוס), ומלך בשר ודם יכול כוּלה להחליט על סיום חיי בעולם הזה, אבל במקום שאליו אני הולך אני לא עתיד להישפט על ידי איזה מלך ארצי, אני הולך להישפט על-ידי מלך מלכי המלכים שאם יגזור דיני לגיהנום זה יהיה לעולמי עד, אין חנינות ואין קיצור זמן. אז אתם רוצים שלא אבכה, אבכה ועוד איך אבכה!"

"תן ברכה! " אמרו התלמידים לרב הדומע.

אמר להם וקימט את מצחו "הלוואי שתפחדו מהאל כפי שאתם מפחדים מהשלטונות".

"זאת הברכה?" תמהו התלמידים.

"כן, כשאתם עוברים עבירה אתם מפחדים שלא יראה אתכם שוטר, הלוואי שכך תפחדו מהשם".

בשעת פטירתו אמר להם: "הכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא".

וכאן אני רואה סימן כפול. מצד אחד, חזקיהו היה מלך צדיק שבנה את ירושלים, מצד שני הוא גם הראה בתמימותו לבבלים את אוצר העיר, וגרם בעקיפין לכך שהם יבואו להחריב את הבית הראשון - ועל כך חטף מישעיהו מנה רצינית. מדוע דווקא רוחו של המלך שזכאותו בלתי ברורה מופיעה פתאום? אם חזקיהו בא ללוות את רבן יוחנן בן זכאי אל השמיים, האם הוא לוקח אותו לגן עדן או שמא לגיהנום? הסיפור נסתם כאן.

ואני רוצה לחשוב בלב שפטיש החזק, נר ישראל, עמוד הימיני - רבן יוחנן בן זכאי, מתפלל בשבילנו בגן עדן, מתפלל בשביל כל היהודים מכל הגוונים, דתיים מכל הסוגים וחילוניים מכל הסוגים, כולם בניו (פירוש חופשי מאוד למסכת ברכות כ"ח).

לדעתי, עכשיו בממלכת ישראל השלישית (בית שלישי גלידה, לא?) כששבנו לארץ ישראל באורח פלאי, עלינו להשיל את הקליפות שהגנו עלינו בגלות ולהיות יותר ביחד בבית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל. הלוואי ונהיה כולנו מוזמנים לשבת על השולחן התרבותי שלנו ביחד, לא חייבים להסכים, לא חייבים לאהוב הכל, אבל שווה שנבין שזאת משפחה וכל בניה מוזמנים לשוב אל הביחדנס. ורק כך, ללא פלגנות ובדלנות, נגלה 70 פנים לתורה. אמן ואמן.