אביהו מדינה

באתי לעולם, לא שאלו את פי, מה אבקש ומה חפץ ליבי. אדם לא בוחר למה הוא נולד ולאן הוא שייך, ואם ארצה או לא, נולדתי יהודי ותימני. בעולם שבו אנחנו חיים, צריך לחזק את היחידה שאתה משתייך אליה.

ללמוד מניסיונם של המבוגרים זה בחינם, אז קחו את זה. זה יחסוך לכם הרבה בחיים. אבל גבר צעיר הוא כמו תיש עקשן שצריך לחוות הכל על בשרו.

אבא שלי היה אומר: "יא איבני, בידכ תעיש - מות". "אתה רוצה לחיות - תמות". אל תחיה אם אתה לא יכול ומוכן לחיות. הרבה אנשים לא מבינים או לא מפנימים את זה. שלא כמו אחרים, כשהרווחתי אלף שקל לא פוצצתי פי שלושה מזה על מכוניות ובגדים, אלא חסכתי. אדם צריך לבנות את הבית שלו לפני שהוא חי בו. אחר כך, כשיבואו הרוח והגשם, אתה כבר תיהנה בפנים. מה שאתה יכול לעשות כשאתה צעיר וחזק, לא תוכל לעשות בגיל 50־60.

אם גברים היו צריכים לגדל ילדים, זה לא היה קורה. אני הפכתי לאבא בגיל 26, ולמדתי שבשביל לגדל ילדים צריך אמא. 80 אחוז מהנטל נופל על האימהות, ואני בטוח שהן נועדו לזה.

"וזה הפרצוף שלי כשאני נוסע רוורס" (צילום: אייל טואג)

ההתנגשויות בין נשים לגברים נובעות מכך שמישהו, כנראה אחד שקרא לעצמו מתקדם, החליט שהמינים שווים. הטבע ברא אותנו שונים, ואנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון לפני שנכנסים למערכת יחסים של שותפות. אישה תמיד תגיב כמו אישה. זה עולם אחר לגמרי בדרכי החשיבה, הרגישויות, הרצונות והמזימתיות. נשים חושבות הרבה יותר מגברים, למרות שהראש שלהן קטן יותר פיזית.

אם לא תרשה לחברים שלך לטעות מפעם לפעם, לא יהיו לך חברים. צריך לסלוח להם על הטעויות שלהם. גם הם רק בני אדם.

שיר נולד מלחץ או מדחף. לפעמים אתה לוחץ על עצמך לכתוב כי יש הקלטות ואנשים מחכים, ולפעמים יש לך פשוט דחף פנימי ליצור. כשהייתי צעיר היה לי טייפ ליד המיטה, כי מדי פעם הייתי חולם על פראזה מוזיקלית, מתעורר ומקליט אותה מתוך החלום. ככה כתבתי את "אל תשליכני".

הכי אהבתי לכתוב לזוהר. הנפש שלו ושלי דיברו באותה שפה. הוא הבין למה התכוון המשורר, או במקרה הזה המלחין, וידע להביע את זה. הוא גם ידע לקרוא טקסטים. זוהר ארגוב לא שר שיר אם הטקסט לא נראה לו. הוא לא שר בתוכנו מספיק זמן בשביל שהקהל יכיר אותו באמת, אבל כיוון שהיה קרוב אלי, ידעתי יותר על מורכבות החשיבה של האיש הזה. כל שיר ברפרטואר שלו אומר משהו. הוא לא שר סתם. הוא התכוון.

עולם המוזיקה הישראלית הרבה יותר דמוקרטי היום. פעם היה מונופול של רשות השידור וגלי צה"ל, ואם לא קלעת לטעמם, לא היית קיים. היום יש כל כך הרבה דרכים לפרסם שיר, שאם לא נכנסת דרך הדלת, אתה יכול דרך החלון או הארובה.

כשהתחלתי, לפני 40 שנה בערך, הקסטות היו הרדיו שלנו. שיר שהייתי מוציא אולי לא היה משודר, אבל היה נקלט דרך הקסטות. מה שעשיתי בשנים ההן היה להילחם על חופש הביטוי, על הזכות שלי להתבטא כמו שאני מרגיש. אני לא חייב להיות דומה לך כדי להיות לגיטימי. אני שונה, ושונות היא זכות בסיסית בכל דמוקרטיה. מה גם שלא הייתי מיעוט בלתי נחשב: ייצגתי לפחות 50 אחוז מהקהל בישראל.

הטעות הבסיסית שלנו היא ההתבדלות. אנחנו חיים במזרח התיכון, אבל מתעקשים להראות שאנחנו אירופים. הרי חזרנו לכאן כדי להיות שייכים, ובמקום זה אנחנו מזלזלים בכל מה שקשור לאזור הזה מבחינה תרבותית. צריך להפסיק להתנשא ולהתחיל להתערבב עם השכנים שלנו. לא חייבים קשרי נישואים כמובן, אבל הנשמות צריכות להתחבר. אנחנו צריכים להראות שאנחנו חלק טבעי מהתרבות של המקום הזה.

כצעד ראשון הייתי מחזיר לעברית את החי"ת והעי"ן. השפה העברית לא נולדה בהולנד, ואנחנו לא אירופים אלא שמים. השפה הכי קרובה אלינו היא הערבית, ואנחנו צריכים להפנים שהערבים הם בני אדם לא פחות מאיתנו.

אני פוחד שבעוד עשר שנים לא תהיה בכלל עברית. מטרידות אותי הבורות והשגיאות שאני רואה בטלוויזיה ובעיתונות. מרגיזה אותי גם העובדה שהאקדמיה ללשון העברית התחילה להתיר את הרסן, ופתאום מותר להגיד שניים במקום שתיים ודברים כאלה. הכי עצוב שהדור הצעיר לומד מזה, וגדל עקום.

חשוב לישון כשאתה עייף. כבר 30 שנה אני ישן בצהריים ומצידי שיתהפך העולם, שום דבר לא חשוב יותר ממני. אני שומר על עצמי ועל הגוף שלי. חוץ מסיגריות אני לא מרשה לעצמי כלום. לא אלכוהול, לא סמים ולא כבד אווז.

המטרה היחידה שלי כרגע היא ליהנות. מגיל 40 אני לא חייב שום דבר, והגעתי למצב שאני עושה רק מה שאני רוצה. כלכלית אני מסודר, ומבחינת עשייה אי אפשר לומר שהעברתי את חיי בבטלה או שלא הטבעתי חותם. היום אני לא מוכרח לעשות כלום. אם אני לא נהנה ממשהו, אני פשוט מפסיק עם זה.